מחשבות מיריד הספרים

אוריה מבורך

אתמול הייתי בשבוע הספר במתחם התחנה בירושלים וזכיתי לחתום על הספר שלי בדוכן של מגיד-קורן, והנה כמה מחשבות והרהורים שעלו לי מאז:
 
א. מלא מלא מלא אנשים. וכולם עם שקיות שופינג. ובשקיות השופינג האלו יש רק דבר אחד: מילים ורעיונות. מלא אנשים עומדים בתור כדי לקנות רוח. אם המכשפה הרעה של הקפיטליזם-המאוחר הייתה אתמול בשבוע הספר, היא בטוח נמסה והתפוגגה לחלוטין.
 
ב. אני תמיד מתרגשת להחזיק ביד משהו חדש שקניתי, בין אם מדובר בבושם חדש או שמלה חדשה או קרם לחות חדש. אבל להחזיק ספר חדש, אחרי שקנית אותו בכסף שלך (לא כשקיבלת מתנה ממישהו, אלא כשרכשת אותו מהכיס שלך ומהעבודה הקשה שלך), בחוויה שלי אין דבר שישווה לזה. והכי כיף, לכתוב את השם שלך בעט כחול על העמוד הפנימי של הספר ולהוסיף “לה”ו”. אין דברים כאלה.
 
ג. בהמשך לסעיף הקודם: אני תמיד מתפעלת מהמהירות שבה החוויה של “השמלה החדשה” נעלמת והופכת להיות “עוד שמלה בארון”. אני תמיד מנסה לשער כמה זמן ייקח ל”חדש” להפוך להיות “לא חדש” ולכן פחות מלהיב. אצלי זה לוקח בערך יומיים מרגע שהשמלה חדשה ועד שהיא כבר לא חדשה. בהתפוגגות הזו של ‘הילת החדש’, יש משהו שמעיד על כך שהיחס שלנו למוצר היה קצת רכושני, שלא לומר פטישיסטי (על משקל “פטישיזם הסחורות” של מרקס).
 
לעומת זאת, כשמדובר בספר, ובמיוחד בספר עיון, אני חושבת שהגרף הוא הפוך. ככל שאנחנו קוראים בו, הספר החדש לא מתיישן, אלא הופך להיות יותר ויותר שלנו, במובן של השייכות אינטימיות שיש לנו איתו. השייכות הזו מוטבעת אל תוך הדפים והסימונים וקיפולי הפינות, וההערות הדקות בעיפרון. בשונה מבגד, הספר לא נפגם כשאנחנו משתמשים בו. ככל שהדפים שלו בלויים ומשומשים, הערך שלו עבורנו רק עולה. כשאישה אומרת “אני מרגישה שייכת לבעלי”, היא מתכוונת לשייכות מהסוג של הספר, לא של השמלה והבושם והקרם לחות.
 
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט שאומר '‏רוצים לכם יש לדבר עם את הספר? כאן אפשר המחברת? לאוריה לאוריהמבור לשלוח AL להקל מבורך שאלות משהו "I اه אתמול חתמה אוריה מבורך על ספרה רב המכר: "מה את מבקשת' ספרה של אוריה חולל מהפיכה ממש בכל מה שנוגע לתפיסת מיניות בגישה יהודית בריאה !אעם הגדת הגרת מסורת הגדה ምም מסורת הרב מה? הרב הגרי"‏'‏‏

(סטורי מתוך האינסטוש של הוצאת מגיד-קורן המושלמים)

ד. בשנתיים האחרונות הבנתי שספרים הם “מוצר”, “סחורה”, לכל דבר ועניין. לטוב ולרע. שזה אומר שאם לא נקנה אותם (לא רק נקרא בהשאלה מחברים או מהספרייה, אלא ממש נקנה), אם לא יהיה ביקוש, לא יהיה הצע, הם לא יודפסו, הם לא ייוולדו, הם פשוט יכחדו, וכל מה שיישאר אלו ספרי בישול. (הידעתם שספרי בישול הם הספרים הנמכרים ביותר בעולם, בפער עצום לעומת כל שאר הספרים?)
אנחנו צריכים לקחת את התרחיש הזה ברצינות. אנחנו לא רוצים שעוד 10 שנים שבוע הספר יהיה רק שופינג של מילים ורעיונות על איך הכי רצוי לטגן את הסביצ’ה המוקפצת בגרעיני כורכום מושחמים. (וזה בכלל גם לא טעים).
 
ה. “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”. אני עמדתי בדוכן שעתיים וחצי שבמהלכן *כל כך הרבה אנשים* הגיעו לדבר איתי על הספר. כל כך הרבה אנשים ונשים אמרו לי דברים שתוך כדי ששמעתי אותם רציתי לחבק את השם יתברך ולומר לו תודה. תודה שהספר הזה עושה את השליחות שלשמה הוא בא לעולם. תודה שיש כל כך הרבה אנשים עם לב פתוח להקשיב. 
תודה על שהעולם הזה מפתיע אותנו לפעמים, ולא הכל צפוי מראש, וכך קוראים וקוראות מצליחים להעניק מקום לנושאים שבהתחלה הם היו לגמרי אנטי כלפיהם (צניעות ושמירת נגיעה הם לא בדיוק הילדים הכי מקובלים בכיתה).
 
ו. “אפרכסת”. היו לא מעט אנשים שאמרו לי שהם קוראים את הפוסטים שלי באפרכסת, ופשוט ביקשו לחזק. הם אמרו לי דברים כל כך מחזקים!!! וזה היה ממש חשוב לי לשמוע. זה באמת מדרבן אותי להמשיך לכתוב. כל פוסט שאני מעלה פה לוקח לי בממוצע בין שעה לשעתיים לנסח, ואני תמיד מתלבטת אם זה נכון “להשקיע” כל כך הרבה זמן בכתיבה של רעיונות שמי יודע מה הם תורמים למישהו.
אם לא הייתי יודעת שיש מאחורי אפרכסת גב רציני של אנשים שקוראים ותומכים ועוקבים, ושולחים הודעות חיזוק (בעיקר כשעולה פוסט שגורר ביקורות), אם לא הייתי יודעת שיש קבוצה של אנשים שמרגישים שהדף של אפרכסת נותן להם פה ושפה, אני בטוחה שהייתי מוותרת על זה כבר מזמן.
 
אז תודה לכם מכל הלב.
אוריה💚