תכירו, זאת עמליה, ואלו החיים שצפויים לה

“למושלמת הקטנה הזו קוראים עמליה (שם בדוי). היא רק בת 9, אבל כבר יש לה המון אויבים במדינה הזו. היא כמובן לא מכירה אותם עדיין. אבל היא עוד תכיר…

 

…זה יתחיל מהבגדים. מישהו יזרוק לה מילה על כתף חשופה, או על האורך של השמלה. אחר כך באיזה טקס, לא יתנו לה לעלות על במה ולשיר. פתאום היא תבין שלתנ”ך יש בעיה עם הקול שלה. אחר כך יגידו לה לשבת מאחורה באוטובוס. שלא יראו אותה. אבא הרי אמר לה שבחיים, היא יכולה לעשות כל מה שתרצה. חוץ מלנצח את היצר הגברי של דת משה וישראל. לכי תילחמי בפדופילים עם הכשר מהרבנות. סוטי מין במסווה של אנשי דת. צניעות עאלק. ילדה בת 9, שאלוהים יעזור לכם. אחר כך יגייסו אותה לצבא בזמן שהשכנה הדתייה שלה תקבל פטור. למה אנחנו מקבלים את זה בכזו הכנעה?!?! צבא (חצי) העם זה כבר לא. מזמן לא. אחרי הלימודים היא תתחיל לבנות קריירה ותגלה שהיא מקבלת 35% פחות בשכר לעומת הגברים באותו תפקיד. זה לא קורה סתם. זו הסללה של מערכת שלמה, והכל מתחיל מלמעלה…

 

…העולם שמחכה לעמליה שלי הוא עולם דתי, שוביניסטי, מפלה, אלים ומסוכן. אז מה עושים עם כל האופטימיות הזאת? מהצד שלי – ממשיכים לגדל אותה בבועה של הגנה, ביטחון עצמי, אפליקציות מעקב הוריות בטלפון, ופילטרים מתוחכמים מהעולם שבחוץ. מהצד שלכם – לא נשארים בבית ב1.11. הולכים להצביע לכל מי שהאג’נדה שלו כוללת בניית עתיד חילוני, חופשי שוויוני (!!!) ומעצים לעמליה. אל תתנו לביבי לנצח. זה מזמן לא רק ביבי. זה סמוטריץ, בן גביר, אבי מעוז, דרעי, זה כל האנשים החשוכים שרוצים לשלוט בחופש שלה, ברחם שלה, בהגשמה העצמית שלה. השותפים של ביבי יעשו הכל כדי לפגוע בשוויון הזכויות של כל ילדה בישראל, בשם “ערכי” הדת היהודית. 

 

את התיאור הבא אני כותבת מתוך שיחות עם אנשים לא דתיים שמספרים לי בכאב “מה הולך אצלם”. אבל האמת היא שמספיק לנתח את הנחות היסוד של השיח המערבי הפופולרי כדי להגיע לאותן מסקנות, ואם בפייסבוק היה אפשר לשים הערות שוליים, כל פסקה פה הייתה מלווה ב”מקורות ביבליוגרפיים”.

אגב, אמנם הטקסט המקורי לא טרח לציין ש”לא מדובר בכל הדתיים”, אבל אני בכל זאת אטרח לציין את ש”לא מדובר בכל המרחבים החילוניים” אלא באוסף של קלישאות שלצערי הן כנראה נכונות למדי, של החיים שצפויים לאישה מערבית בעולם המערבי:

 

למושלמת הקטנה הזו קוראים עמליה. היא רק בת 9, וברגעים אלו ממש היא כבר מכירה את מי שהולכים לגרום לה סבל. אמנם, כרגע החברים הטובים שלה הם ילדים מקסימים שאוהבים כדורגל ואקס-בוקס, אבל תוך כמה שנים זה ישתנה.

 

זה יתחיל מהבגדים. מישהו בתיכון יזרוק לה מילה על הישבן, על החזה או על הרגליים. אם היא התברכה בגנטיקה ה”נכונה”, ובגוף ה”לגיטימי”, היא תבין שבגד חשוף הוא הדרך היחידה כמעט לזכות במשהו שמרגיש לרגע כמו פירגון. אבל אם היא התברכה בגנטיקה אחרת, היא תתבייש לחשוף, כי הרגליים השמנמנות שלה יזכו אותה בעלבונות שיצרבו לה את הנפש.

אחר כך באיזו מסיבה היא כבר תדע איך היא אמורה לעלות על הרחבה המרכזית. היא תשים לב שלא משנה אם הרגליים שמנמנות, העיקר שהחזה שלה מספיק נוכח ונגיש למראה. המחשוף יהיה נדיב מאוד והיא תגיד לעצמה שהיא “זוהרת כמו יהלום”, בדיוק כמו בשירים של ביונסה ואגם בוחבוט ונועה קירל ועוד כמה שירים על אישה-יהלום, שבכולם יש בדיוק את אותו קלוז-אפ על הגוף של הזמרת.

 

במהלך הערב המון בנים מהתיכון שלה וגם מהתיכון השני יבקשו את מספר הטלפון שלה. היא תרגיש בעננים. כמה מהם יכתבו לה אחר כך בווטסאפ “בואי ניפגש”, אבל היא תבחר את זה שנראה הכי חמוד. ובפגישה שלהם הם יאכלו גלידה, ואחר כך ישבו על ספסל בפארק, והחמוד הזה ירצה ממנה רק דבר אחד. היא תהסס, כי היא רוצה שזה יהיה רומנטי, והיא עדיין לא מרגישה אליו שום דבר. הוא יתעצבן עליה, אולי אפילו יקלל אותה. היא עדיין לא תסכים. הוא ילך.

 

אבל זה לא מפריע לו שהיא מלאה במותניים, הוא מנסה להגיע לאזורים אחרים. היא מזיזה לו את היד, זה בטח היה בטעות. אבל אחרי כמה דקות הוא מנסה שוב. היא שוב מזיזה את היד שלו וקמה והולכת לשירותים. ובשירותים היא מסתכלת במראה ומחייכת לעצמה ועושה סלפי אבל החיוך יוצא רק עם הפה ולא עם העיניים. וכשהיא חוזרת לאולם הקולנוע, הוא כבר לא שם. כתב לה בווטסאפ הודעה “היה לי משעמם, חתכתי”.

 

אחרי עוד כמה חוויות כאלה עם בנים, היא תשמע את “מי זאת” של אנה זק ותבין שבאמת, כל הבנים הם זבל, והפתרון הוא לתת להם את המספר הלא נכון ואחר כך לצחוק עליהם, אבל אז היא תשמע את “יותר חזק מה” של אגם בוחבוט ותשאל את עצמה אולי היא בעצם צריכה לזרום עם הבנים האלה כי זה כנראה אמור להיות לה כיף, אבל אחר כך היא תשמע את אייל גולן שר “את המלכה שלי את היחידה שלי” ותבין שיש לה עדיין סיכוי לחלום על מישהו כזה, כמו אייל גולן, שמכבד נשים ורוצה רק אישה אחת בחיים שלו.

 

ואולי המישהו הזה שמחכה רק לה, יהיה כמו הבחור הזה בסרט הרומנטי שלא משנה לו שהחברה שלו מכוערת, העיקר הפנימיות שלה, ואיזה סרט מהמם זה היה, למרות שהשחקנית לא באמת הייתה מכוערת, היא הייתה יפיפייה, פשוט עם משקפיים ושיער מתולתל. היא תנסה לחשוב על שחקנית לא-יפה שהיא מכירה, שיכלו ללהק במקום השחקנית ההיא, אבל היא לא תצליח לחשוב על שום שחקנית כזאת.

 

ובצבא היא תפגוש מישהו שיהיה פשוט כל מה שהיא חלמה עליו. והוא לא רוצה רק דבר אחד, הוא רוצה את הנפש שלה, ואת הצחוק שלה, וכשהם ביחד בגוף הם כמו שתי נשמות, וזה גם מה שהוא יגיד לה. והוא יגיד לה שהוא אוהב אותה, והוא באמת יתכוון לזה. והיא תבכה, והפעם זה יהיה מאושר. והם יהיו בלתי נפרדים וכולם יגידו לה שהם בטוח יתחתנו, והיא תגיד לו שהוא “האחד”.

 

ובגיל 22 הוא יגיד לה שהיא מהממת והכל אבל הוא לא מתכוון להתחתן בקרוב והוא רוצה לחוות “דברים חדשים” בזמן שהוא בטיול הגדול לדרום אמריקה והם צריכים להיפרד. והיא תרגיש מטומטמת שהיא בכלל רצתה להתחתן איתו, היא הרי “כל כך צעירה עדיין”, ו”עוד לא ראתה עולם”, ו”עוד לא התנסתה”, וככה גם אמא שלה תגיד לה.

 

ומגיל 22 עד גיל 35 היא “תתנסה” ו”תחגוג את המיניות שלה” ו”תעבור חוויות, חלקן מורכבות, שיעצבו אותה ויהפכו אותה למי שהיא היום”, והיא תצחק על הימים שבהם היא הייתה צריכה מישהו ליותר מלילה אחד. והיא תתנסה גם עם גברים וגם עם נשים, ותהיה לה גם תקופה לא מונוגמית והיא תעשה מאמצים אדירים לגלות “מי היא באמת”, וזה יהיה כרוך בהקשבה לכל חשק וכל פנטזיה שמתעוררת בה, ולכן גם כשבגיל 35 היא פתאום תתאהב ותיכנס לקשר רציני עם גבר מהמם, היא תמצא את עצמה בוגדת בו, ואז היא תבין שהיא בטח לא מונוגמית וזה סופי.

והיא תרגיש הקלה עצומה שהיא סופסוף גילתה את האני האמיתי שלה אחת ולתמיד.

 

וכשהדודות שלה ישאלו אותה אם היא לא רוצה ילדים היא תגיד להם שזו הסללה פטריארכלית לצפות מכל אישה לרצות ילדים, והיא תבין שהיא כנראה גם א-מונוגמית וגם אל-הורית. ובגיל 40 היא תפגוש מישהו שיבטיח לה שהוא לא רוצה ילדים ואוהב רק אותה. והם יהיו בקשר, אבל בגיל 42 היא תגלה שהיא בעצם רוצה ילד והם יפרדו, והיא תספר לחברים שלה שהיא גילתה מחדש את הנשיות שלה, והיא רוצה להיות אמא, והיא תחפש מישהו באפליקציות היכרויות הכי רציניות שיש, לא טינדר, והיא תפגוש שם גברים מהממים בני 40 פלוס שיגידו לה שהיא מקסימה אבל הם עדיין לא מוכנים לילדים.

ובגיל 45 היא תצליח סופסוף להרות מתרומת זרע אחרי 8 ניסיונות שכשלו. ותהיה לה ילדה מדהימה. ובינתיים היא תחפש דמות אב לילדה שלה, אבל רוב הגברים שהיא תצא איתם יעלמו לה, ואם היא תתעקש לדעת למה, הם יתלוננו שהמיניות איתה לא מספיק מסעירה, והיא תבין שאולי בגיל 50 פשוט קשה לנשים לבצע את מה שהגבר מבקש מהן והן לא מסוגלות להיות בדיוק כמו בסרטוני הפור*נו שהוא צופה בהם כדי “לגלות את התשוקות האמיתיות שלו”. והיא תיזכר איך בגיל 22 היא לא היתה צריכה אף גבר, והיא תצליח גם בגיל 55 להתחבר לאני האמיתי שלה שלא צריך שום גבר.

כי מי רוצה גבר כזה, כמו כל הגברים שהיו לה עד היום. מי שרוצה גבר כזה חייבת להיות חולת נפש, ומי שרוצה גבר מקסים ומתחשב ויציב ורגיש שמבחין בין עיקר לתפל ואוהב אותה באמת ורוצה להקים איתה משפחה ולא מעוניין באף אחת אחרת חוץ ממנה ורואה בה את האור של חייו, חיה בסרט רומנטי. והיא תהיה שמחה בלבד שלה, ויהיו לה הרבה חברות שאיתן היא תבלה מדי פעם בקרוזים. ובגיל 16 הבת שלה תקבל ווטסאפ מהבן הכי חתיך בכיתה שמציע לה להיפגש. והיא תראה את הווטסאפ של הבת שלה ותתחיל לבכות ולא תבין למה היא בוכה פתאום.