שיוויתי החמצה לנגדי תמיד
אוריה מבורך
אני רוצה לספר כאן שני סיפורים אמיתיים שמשולבים זה בזה. אם אתם בשלב של חיפוש האחד או האחת, בבקשה אל תדלגו על הפוסט הזה. אולי הוא עשוי להיות לכם מערער. אבל אני ממש מתפללת שזה יהיה מערער בקטע טוב ולא חלילה להיפך.
סיפור אחד הוא מהשנה האחרונה, וסיפור שני הוא סיפור שקרה לי, לפני 20 שנה.
זה סיפור אישי מאוד…
אני מספרת אותו כאן למרות שהוא אישי, בשביל הסיכוי שאולי אולי, הוא יעזור למישהו. (הסיפורים עולים כאן באישור המשתתפים).
לפני שנתיים אני מקבלת מייל ממישהו. הוא בן 26. והוא דתל”ש. והוא קרא את הספר שלי “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”. אני אקרא לבחור הזה בשם הבדוי ליעד.
ליעד (שם בדוי) כתב לי מייל שאני לא יכולה בכלל להתחיל לתאר כמה הוא הפעים אותי. אי אפשר לתמצת את המייל הזה לשורה אחת, אבל לצורך הסיפור, חשוב שתדעו שבמייל הוא בין השאר סיפר לי שבזכות הספר, הוא חוזר עכשיו בתשובה, וחוזר לאורח חיים דתי, ומתחיל ללמוד תורה, התורה שאותה עזב לפני שנים.
התכתבנו כמה מיילים, והבנתי שזכיתי ב”קורא”. כתבתי לו שאנשים יכולים לכתוב כל חייהם מיליון ספרים ולא לזכות במישהו שקורא כך את הספר שלהם, ושאני אומרת תודה להשם יתברך שהעניק לי ולספר שלי, קורא כמוהו.
שוחחתי עם ליעד שיחה אחת בזום, וגיליתי נשמה מאוד מאוד גבוהה. איש רגיש וחכם, טוב לב, עדין, ועניו. והנפש שלו היא כמו מים. טהורה וזכה וצלולה.
וזהו. לאחר שיחת הזום, לא דיברנו יותר.
לפני חצי שנה פגשתי במקרה את נעמה (שם בדוי). נעמה בת 28. גדלה בבית דתי, חזרה בשאלה לפני שנים, ובשנתיים האחרונות היא חוזרת בתשובה. היא מספרת לי בהתרגשות שהספר שלי לוקח חלק משמעותי בתהליך התשובה שלה.
אנחנו קובעות לשוחח. קפצנו ישר למים העמוקים. אני משוחחת איתה שיחה ארוכה ומגלה נשמה נדירה. אישה רגישה, וחכמה. טובת לב, עדינה, וענוה. והנפש שלה היא כמו אש. סוערת ונוקבת, ואמיתית, והאור שלה זורח בחום ובעוצמה ולפעמים אפילו שורף.
וכמה ימים אחרי השיחה עם נעמה, פתאום זה הכה בי בצורה ברורה שאין לתאר: ליעד ונעמה. הם צריכים להיפגש. לא, לא רק להיפגש. הם צריכים להתחתן.
באותו הרגע כתבתי מייל לליעד, אחרי שנה וחצי שלא דיברנו.
כתבתי לו שיש לי רעיון למישהי, שאולי יכולה להתאים לליעד של לפני שנה וחצי. ואם יש בו עד היום את אותו גרעין “ליעדי” שאני פגשתי, אז אולי היא מתאימה לו גם היום. ומסתבר, (ואת זה לא ידעתי), שאת המייל הזה שלחתי לליעד בדיוק ביומהולדת שלו, 28.
וליעד כתב לי “האמת שמאותו ספר שלך אני עוד בחיפושים… ” (ואז תיאר לי קצת את התהליך שעבר מאז). והוסיף לבסוף “אבל נשאר חזק בלב, לא לוותר על המישהי שלי בעולם”.
אז סיפרתי לו על נעמה. והוא רצה להכיר. למחרת סיפרתי לנעמה שיש לי רעיון למישהו בשבילה. היה לי קשה להסתיר את ההתרגשות שלי. והיא התרגשה גם. ושניהם התכתבו קצת, התכתבות הכי מתוקה שאפשר לתאר.
ובהתכתבות הזו, נעמה שאלה את ליעד אם הוא יכול לכתוב לה איפה הוא מבחינה דתית. לא בהשוואה לאף אחד אחר, אלא בהשוואה לעצמו. והיא הוסיפה: “אני רוצה לפגוש אותך. אני לא שואלת כדי להחליט אם להיפגש, אלא כדי לדעת עם מי אני נפגשת.”
וליעד כתב שקשה לו קצת להגדיר. אז הוא השיב לשאלה שלה ברשימה. רשימה קצרה של אנשים ושל ספרים, שהשפיעו עליו, שמבטאים את איפה שהוא נמצא.
ונעמה קראה את זה והלב שלה התרחב. ממש. והם קבעו לשוחח באותו הערב. ותוך כדי שהם משוחחים, הם אומרים “למה שלא ניפגש?” וליעד נכנס לרכב, ונוסע שעה שלמה לנעמה. והם נפגשו.
למחרת אני שואלת את נעמה איך היה.
היא מספרת לי שכשהיא ראתה את ליעד בפעם הראשונה, כשיצא מהרכב כדי לפגוש אותה, היא ראתה נסיך. (“נסיך”, ככה היא אמרה). ושהם דיברו במשך כמה שעות. והיתה שיחה מאוד כנה. ועמוקה.
וזה לא זה.
והיא הסבירה לי למה זה לא זה. שהיא רואה שיש ביניהם פערים עצומים. והיא מחפשת משהו אחר לגמרי. והיא מספרת לי מה היא מחפשת, ומהן תכונות האופי שיש בליעד, שלא מתאימות לה.
אני שומעת את נעמה, ועצוב לי, ומאכזב. אבל אני מבינה אותה. היא מתארת תכונות שאני לא ראיתי בליעד, משום שאני לא מכירה אותו לעומק. וכנראה שבאמת הם לא מתאימים.
דיברנו ארוכות. וראיתי לנגד עיני אישה שמחה, עם ביטחון ואמונה בעצמה. היא לא עצובה או מאוכזבת. היא לוקחת את הדייט הזה כעוד שלב של לימוד והתדייקות פנימית, בדרך למציאת האחד.
והתחלנו לדבר על כמה חשוב לדעת להקשיב לאינטואיציה שלך, ולדעת למקד את עצמך במה שאת מחפשת. ולא לבזבז זמן ומשאבים רגשיים על מישהו שלא מתאים לך. ושאיזה מזל שנעמה יודעת מה היא מחפשת, ועכשיו בזכות הפגישה עם ליעד, היא יודעת עוד יותר מה לא מתאים לה, ולאיזה איש היא זקוקה.
והתחלתי לחשוב על מישהו אחר בשבילה, והעליתי שם של זמר מפורסם, והיא צחקה, וגם אני צחקתי. וזהו.
למחרת ליעד כותב לי שהוא מודה לי ממש על ההיכרות עם נעמה. ושהוא כל כך שמח עליה. ומתוך המייל הזה הבנתי, שנעמה בעצם לא הודיעה לו שהיא לא רוצה להמשיך… שליעד לא יודע שהיא כבר החליטה שלא.
אז שאלתי את נעמה מה קורה, והיא אמרה שהיא עוד לא הספיקה לומר לו, היה לה יום עמוס. אבל הערב היא תדבר איתו ותסגור את זה כמו שצריך ובצורה יפה.
ואז התגנבה לי מחשבה, שאולי אם זה לא הסתיים אתמול, אולי זה לא צריך להסתיים. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שליעד ונעמה זה לא סתם חיבור. ואם על הדייט הראשון הם דיברו כמה שעות בעומק ובכנות, אז אולי יש כאן משהו שצריך לקרות.
מצד שני, למעט שידוך אחד שהצלחתי לפני שנים רבות, כל עשרות השידוכים שניסיתי מאז כשלו לגמרי, לרמה של לסיים אחרי הדייט הראשון. האינטואיציה השידוכית שלי לא ממש הוכיחה את עצמה.
והנה יש פה אישה בת 28 שיודעת מה היא מחפשת. מי אני שאערער את זה.
היתה לי התלבטות עצומה אם לנסות לשכנע את נעמה לתת הזדמנות נוספת למישהו שנשמע כל כך לא מתאים לה…
ולבסוף החלטתי שעדיף לבזבז עוד כמה שעות עם אדם שלא מתאים לך, מאשר להחמיץ את אהבת חייך. וזה בדיוק מה שכתבתי לה.
והיא חשבה וחשבה וחשבה, ובסוף הסכימה לחכות עם ההחלטה ולשוחח איתו שיחה פתוחה.
ואחרי השיחה ההיא שאלתי אותה איך היה.
ונעמה הקליטה לי בווטסאפ שהיא הגיעה למסקנה שהיא מסכימה להמשיך להיפגש עם ליעד. והיא הסבירה לי איפה זה עומד. ושמעתי אותה, והיה נשמע שהיא מדברת ממרחק של אלפי קילומטרים. משהו בהקלטה שלה היה מאוד קר, ורחוק, ואפילו עצוב.
אז כתבתי לה כך:
“אם אני מזהה נכון, אז יכול להיות שמה שאת חשה כעת קצת מעיק עלייך, אני שומעת משהו טיפה נבול ומרוקן בקול שלך (בגלל קוצר הזמן אני לא מצליחה לדייק במילים אז בטעות יצאו לי מילים חריפות מדי, תנסי להנמיך אותן 🙂 ). אני חושבת שאת צריכה לזכור משהו מאוד חשוב:
את לא הולכת להתחתן עם אף אחד, מתוך מקום כזה. אם הקשר עם ליעד לא יתהפך אצלך בלב למקום הכי חי ופועם ואוהב ושמח, את פשוט לא תהיי שם. אם זה יהיה המצב, זה יסתיים והכל יהיה בסדר. את לא צריכה לחשוש בכלל.
כרגע ההיפתחות לקשר או ללימוד היא משהו שאמור ויכול לפתח אצלך סקרנות, וגם פחד, אבל אין סיבה שזה יוביל למוות. את יכולה להיות רגועה ולסמוך על עצמך”.
והיא כתבה לי בחזרה שזיהיתי נכון את התחושה שלה. שהיא פשוט ריקה.
וחששתי שאולי הקשר הזה באמת לא טוב לה. ואולי זה בכלל קשר רעיל? אבל הוא לא הרגיש לי רעיל. הוא הרגיש לי טהור.
ואחרי המון הסתבכויות עם עצמי, הבנתי שזו לא החלטה שלי. ואסור לי להחליט בשבילה. אני צריכה להגיד לה את כל מה שאני רוצה להגיד לה, וזהו.
זה שלה, והיא תחליט.
ולכן כתבתי לה כך:
אני פגשתי את בעלי כשהייתי בת 19. ולקח לי זמן להבין מי זה האדם הנדיר הזה שעומד מולי. לא הכרתי אותו, אבל חשבתי שקלטתי אותו.
נעמה, אני רוצה שתחשבי רגע על מישהו שאת מכירה, שפשוט אין שום התאמה בינכם, אין שום מצב שאי פעם תוכלי להתאהב בו. אולי אחד השכנים שלך, אולי מישהו מהלימודים, את יכולה שניה לחשוב על מישהו כזה?
ונעמה חושבת כמה רגעים וכותבת לי: כן.
ואת יכולה שניה להתחבר לרגש הזה, של הוודאות ש”אין ולא יכול להיות בינינו שום דבר”?
והיא כותבת לי : כן.
אז ככה, ככה הרגשתי, ובכזו וודאות, לאחר כמה דייטים עם מי שהפך אחר כך להיות בעלי.
נעמה כותבת לי “וואו”, ואני ממשיכה.
אחרי כמה דייטים, היה לי פשוט ברור, בביטחון עמוק שאין כמותו, שהוא בחור לא רלוונטי בשבילי. ועכשיו אני צריכה כמה שיותר בעדינות בלי לפגוע בו, לסיים את זה כמה שיותר מהר.
ואמרתי לו אחרי כמה פגישות, שזה לא זה, ושהוא מקסים והכל, אבל פשוט לא מתאים.
ונפרדנו.
ולא התגעגעתי אליו בכלל. להיפך, הייתה לי הקלה גדולה, שזה מאחוריי ואפשר להמשיך לחיות את חיי בלי אי-נעימות.
וכמה ימים אחר כך הוא התקשר אליי, ואמר לי משהו שאף גבר מעולם לא אמר לאף אישה. ובזכות זה אנחנו ביחד.
“מה הוא אמר לך?” נעמה שואלת אותי.
ואני לא רציתי להגיד לה. כי זה אישי מדי.
אבל אז נזכרתי במשפט שליעד כתב לי במייל שבו הצעתי לו את נעמה: “נשאר לי חזק בלב, לא לוותר על האחת שלי בעולם”.
והבנתי שאולי אני צריכה להגיד לנעמה, ואפילו לספר את זה כאן בפייסבוק. למרות שזה אישי.
אז מה שבעלי אמר לי בטלפון זה את המשפט הבא:
– “אוריה, אני רוצה לבקש ממך צדקה”.
– “מה?? מה הכוונה צדקה?”
– “הרמב”ם אומר שאם מישהו עני בא ומבקש ממך צדקה, צריך לתת לו, אפילו מתנה מועטת. ואני רוצה לבקש ממך צדקה. אני מבקש שתסכימי להיפגש איתי, רק עוד פעם אחת. מתנה מועטת. אני יודע שאנחנו לא מתאימים, ואני יודע שזה לא רלוונטי לך, אבל אני מבקש, שתיפגשי איתי למרות זאת. ותראי את זה בתור צדקה. את לא צריכה *לרצות* לראות אותי, זה לא צריך להיות לך מרגש או משמח. פשוט… כמו צדקה”.
הרגשתי ממש לא נעים. איך הוא מבקש ממני דבר כזה. אני הרי יודעת שאין לי שום רגש אליו, ואנחנו לא מתאימים בשום צורה, כפי שכל בחורה יודעת בוודאות על אותו בחור שלא מתאים לה בשום צורה. אז בשביל מה? זה העיק עליי בצורה בלתי רגילה הבקשה הזו.
אבל אחרי שמישהו מבקש ממך דבר כזה, את לא יכולה שלא להסכים. הוא באמת לא דרש שום דבר, רק שעה מהזמן שלי.
בדרך לפגישה איתו חשתי שאין לי כוח ואין לי סבלנות לזה. אבל נדמה לי שכבר אז, באופן לא מודע, הבנתי שיש פה מישהו ש”לא מוכן לוותר על האחת שלו בעולם”. והוא יעשה את המהלך הכי “פאתטי” כביכול, הכי “משפיל” כביכול, מהלך שחושף אותו בחולשתו.
אבל אולי זו בעצם לא חולשה בכלל? אולי זו עוצמה אדירה, לעשות צעד כזה?
ונעמה קראה, וחשבה, וחשבה.
ואז כתבה לי שהיא מרגישה שהמפגש עם ליעד פשוט מרוקן אותה, אפילו ממית אותה מבפנים.
ואמרתי לה “את מרגישה שזה כמו חיבוק שמחבק רק חצי ממך, ולא את כולך?”.
והיא שאלה איך אני יודעת.
אז כתבתי לה:
אחרי אותה פגישה גורלית, לא הצלחתי להיפרד ממנו. משהו השאיר אותי בתוך זה. אבל עדיין לא הבנתי מי זה האיש הנדיר שעומד מולי. הייתי כל כך שונה ממנו, היינו בשני עולמות כמעט הפוכים. אני הייתי נערה בת 19, שחיה את חייה סביב מוסיקה, ומנגנת בהרכבים, ובטוחה שהיא רוצה להתחתן יום אחד עם נגן ג’אז כלשהו.
למרות ששמרתי הלכה, עולם התורה לא דיבר אליי בכלל. והוא היה בחור ישיבה, שמצטט את רבי נחמן ואת הרב שג”ר… יום אחד הלכתי איתו לשיעור של הרב שג”ר ולא רק שלא הבנתי כלום, אלא הצלחתי אפילו להירדם בשיעור.
עד כדי כך היינו “לא מתאימים”.
וכך, אחרי חודש של דייטים פה ושם, הקשר הזה הרגיש לי מכבה ומרוקן. אני זוכרת שחשבתי על מטאפורה של החיבוק שמחבק רק חצי ממני, ולא את כולי. ממש הרגשתי ככה. היו בינינו מלא פערים, ולא חשתי אהבה עוצמתית כמו שציפיתי. במקום לרחף בשמים הרגשתי כובד נורא.
אז נפרדתי ממנו.
נעמה כותבת “נו?” ואני ממשיכה.
וביום שנפרדתי ממנו, (הייתי בת שרות לאומי בתיכון לנוער בסיכון)
חברה שלי, בת השרות השנייה, ראתה אותי שוכבת מתחת לשולחן בכיתה ריקה.
מבואסת ממש.
היא שואלת אותי : מה קרה???? ולמה את מתחת לשולחן????
אמרתי לה: זה ישי, נפרדתי ממנו.
ואז היא קצת שאלה אותי שאלות, למה נפרדתי ממנו, ואמרתי לה שזה פשוט לא זה, הוא לא מכיל אותי, אני לא אוהבת אותו.
ואמרתי את זה כנראה בצורה ממש מרוקנת, ממש דכאונית, כזה בלי חיות
ואז חברה שלי אומרת לי:
אומייגוד~~!!!!!
אמרתי לה- מה?
אז היא אומרת:
אומייגד אוריה,
את אוהבת אותו!!!!
איך שהיא אומרת את זה היא לוקחת לי את הטלפון ושמה לי אותו ביד, ואומרת- עכשיו תתקשרי אליו. אתם חוזרים.
הסתכלתי עליה במבט מזועזע לחלוטין.
ואמרתי לה: את צודקת.
התקשרתי אליו, ובקול הכי מרוקן שיכול להיות אמרתי לו “רוצה להיפגש?”
ונפגשנו.
ואחרי זמן מה, ואחרי תחושה של קריעת ים סוף, שבה מתתי ונולדתי מחדש, וגם הוא… הקשר הזה הפך להיות האהבה הכי עוצמתית שיכולה להיות. אהבה עמוקה, ושמחה, ומצחיקה, ושלווה. ולא האמנתי שאפשר לאהוב ככה, ולהיות אהובה ככה.
ועד היום, בכל בוקר כשאני אומרת “מודה אני”, אני מודה לקב”ה שלא נתן לנו להיפרד.
כי זה היה כל כך קל להיפרד וזהו!
אם בעלי, אז בן 21, היה “שומר על כבודו” ולא מבקש ממני צדקה, אני הייתי כנראה עד היום מחפשת איזה נגן ג’אז לחיות איתו חיים שאין בהם אהבה עמוקה ואין בהם כנות ואין בהם תורה.
ואם חברה שלי מהשרות לאומי היתה “מכבדת את האינטואיציה שלי”, ואומרת לי “כל הכבוד שסיימת קשר שלא עשה לך טוב, תקשיבי לעצמך, רק את יודעת מה טוב לך”…
ואם היא לא היתה מגיעה למסקנה הכי לא מתקבלת על הדעת, שהריקנות שאני מרגישה היא לא בגלל שהקשר הזה מרוקן אותי, אלא בגלל שאני נולדת מחדש ולידה זה כואב, ואם היא לא הייתה תוקעת לי בתוך היד את הטלפון ומצווה עליי להתקשר אליו, אני לא רוצה לחשוב ולא רוצה לדמיין, זה פשוט מפחיד אותי לחשוב על ההחמצה הזאת.
כי יש דבר כזה החמצה.
אנשים חושבים שהכל איכשהו אמור להסתדר כמו שצריך, ושאם קשר כלשהו הסתיים, אז “קרה מה שהיה צריך לקרות”.
ולפעמים הם צודקים.
אולי אפילו בדרך כלל, הם צודקים.
אבל אני רוצה לגלות להם שיש מקרים שבהם אדם באמת מחמיץ ומפספס ומפסיד את אהבת חייו.
וזה באמת הגיע לו, וזה באמת מה שהיה צריך לקרות.
כי הוא סרב לעבור בתוך נהר הדינור של הלידה מחדש. הוא העדיף את אזור הנוחות, הוא העדיף לשמור על הכבוד שלו, והעדיף לחכות שזה יקרה לו בקלות, וכל מה שקשה היה לו מפחיד מדי. אז כן, יש דבר כזה החמצה. ואת צריכה להיות בתודעה כזו: “שיוויתי החמצה לנגדי תמיד”.
זה מה שכתבתי לנעמה.
ונעמה כתבה לי שהיא בוכה.
וממש בעוד כמה דקות, בנר שמיני של חנוכה של הנס שמעל הטבע, נעמה וליעד יעמדו מתחת החופה ויכרתו ברית, של אש, ומים, ותורה, וחיים, וצחוק, ושמחה אדירה ומרגשת, של פרפרים ולבבות וכוכבים, ושכינה ביניהם, ואהבה שאי אפשר לתאר במילים.