שחרור מיני או דיכוי מיני

אוריה מבורך

אז ככה זה עובד: אדם כלשהו מרגיש שהוא לא מעוניין להיכנס למיטה בדייט השלישי וגם לא בחמישי. בחברה חופשית, נורמלית והגיונית, האדם הזה לא אמור להרגיש מוזר. הוא בוודאי לא אמור לחשוב שבזאת הוא משתייך לקהילה הגאה, שכוללת כיום את “כל מי שלא מתאים לנורמה התרבותית מבחינה מינית”. כי האדם הזה הוא נורמטיבי לחלוטין, הוא לא חריג, הוא לא “אחר”. במקום לקרוא לו “דמיסקסואל”, היושר האינטלקטואלי שלנו מציע לנו לקרוא לו בפשטות: “אדם שתשוקותיו המיניות נדרסות תחת שיח השחרור המיני”.

בספר “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, כתבתי על ההבדל בין משיכה מהסוג הראשון למשיכה מהסוג השני:

“אישה שמחוברת למיניות שלה מכירה גם את התשוקה האישית שלה ביחס לגוף הגברי. היא יודעת למה היא נמשכת מבחינה פיזית אצל גברים, ולא רק אילו תכונות אופי מושכות אותה. כשהיא חושבת על עצמה נוגעת בגוף הגברי שאליו היא משתוקקת, המחשבה הזו מעוררת בה שמחה והתרגשות. משיכה מסוג זה מבוססת על תכונות חיצוניות של הגבר, שכלפיו היא חשה משיכה אפילו מבלי להכיר אותו. נכנה את המשיכה הזו “משיכה פיזית מהסוג הראשון”.

בנוסף למשיכה מן הסוג הזה, האישה המחוברת למיניות שלה יכולה גם לחוש משיכה פיזית מסוג נוסף: משיכה מינית שמתעוררת רק לאחר היכרות עם האישיות של הגבר. משיכה מסוג זה אופיינית בדרך כלל כשמדובר באדם שבהתחלה תכונותיו החיצוניות לא נראות לנו מושכות באופן מיוחד, אבל לאחר היכרות עם אישיותו, המראה החיצוני שלו כאילו “סופח” אל תוכו את האישיות המיוחדת שלו. במקרה כזה, לפתע אנחנו עשויות לגלות שאנחנו נמשכות אליו, פיזית (ולא רק שכלית או רגשית), גם אם בהתחלה לא חשבנו שחיצוניותו יכולה לעורר בנו משיכה. למשיכה מסוג זה נקרא “משיכה פיזית מהסוג השני”.

המשיכה מהסוג השני היא קריטית בעולם שבו רובנו לא נראים כמו דוגמנים ודוגמניות, או לכל הפחות נראים יפים בצעירותנו, אבל מגיעים מתישהו לגיל שבו הנראות החיצונית שלנו לא בולטת ביופייה במיוחד. למשיכה מסוג זה בדרך כלל אין סיכוי להפוך ל”תשוקה לקפוץ למיטה” אחרי חמישה דייטים. זו משיכה שמתפתחת בקצב הרבה יותר עדין. צריך לתת לה את הזמן שלה. כמו שאת לא מכירה מישהו באופן טוטאלי תוך חמישה דייטים, כך המשיכה הזו לא הופכת לטוטאלית אחרי חמישה דייטים. זה עניין של זמן.

אבל לשיח השחרור המיני אין זמן. מבחינתו, אם תוך חמישה דייטים אין משיכה טוטאלית, אין עתיד לקשר. אני שואלת את עצמי האם האנשים המשתייכים לשיח השחרור המיני מודעים לעובדה שיכול להיות שהם הפסידו את אהבת חייהם לא פעם ולא פעמיים. אהבת חייהם זו מישהי או מישהו שלא נראים כמו דוגמנים, אבל אם רק היה “מותר” להכיר אותם יותר לעומק במסגרת של הרבה יותר מחמישה דייטים רומנטיים, המשיכה הייתה מתעוררת, ובגדול.

בעצם, שיח השחרור המיני לא רק גוזל מאנשים את האפשרות להתאהב באנשים שלא נראים כמו דוגמנים. הוא גם גוזל מהם את האפשרות לחוות משיכה מינית מהסוג השני. חוויה של משיכה מינית מהסוג השני יכולה להיות כל כך ייחודית, עמוקה ונפלאה, דווקא משום שברור שהיא מבוססת על אופי. אבל שיח השחרור המיני לא מסכים שתחכו עד שהאופי יתגלה. הוא רוצה שהמיניות תהיה מידית, אין לו זמן לשטויות כמו אופי.

היות ואנשים השייכים לשיח השחרור המיני לעולם לא יזכו לחוות במסגרת עולם הדייטים משיכה מהסוג השני, אני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר ששיח השחרור המיני מדכא את המיניות. לא “שיח השחרור המיני”, וגם לא “שיח החיוב המיני”. אמרו מעתה: “שיח הדיכוי המיני”. (“מה את מבקשת”, מתוך פרקים 36, 72)

בתמונה: פוסט שפורסם בדף הפייסבוק של ארגון חוש”ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הלהט”בית, ותודה לאסתי שטרן ששלחה לי אותו.