מלחמת המינים על החולצה במעיין

תמונה פנימית מאמר מלחמת המינים חולצה במעין

תודה ל 720 נשים ונערות דתיות שענו על הסקר ששואל שאלה אחת פשוטה : איך תרגישי אם יסתובב לידך גבר בלי חולצה על גדת המעין?” אמנם, לא מדובר בסקר מקצועי ולכן אי אפשר להסיק ממנו על כלל אוכלוסיית הנשים הדתיות. אז למה בכל זאת היה חשוב לי (אוריה מבורך) לעשות את הסקר הזה?

ראשית, ייתכן שהסקר מלמד אותנו שאי אפשר לקבוע ש”לרוב הנשים זה לא ממש מפריע”, או “לרוב הנשים זה כן מפריע”. אם אנחנו עכשיו פוגשים אישה קונקרטית, אי אפשר לשער מראש אם זה יפריע לה או לא, ואולי כדאי לנו לקחת בחשבון את הידיעה שאנחנו לא יודעים…

ושנית, אני רוצה להתייחס לצורת השיח שנתקלתי בה בנוגע לנושא הזה. לא בהתבסס על הסקר, אלא בהתבסס על שיחות שנכחתי בהן ועל דיוני הפייסבוק. אני מרגישה שאנחנו בחברה הדתית, לפעמים נכנעים לאווירה מסוימת שהמקור שלה הוא בשיח המערבי או אולי בשיח דתי פוריטני. ואני מדברת על אווירת “מלחמת המינים”. מלחמת המינים זו תופעה תרבותית לפיה הגברים והנשים מוצגים כשתי מפלגות שנאבקות זו בזו, כאשר ההישגים של הקבוצה האחת באים תמיד על חשבון הקבוצה השנייה. לתופעה התרבותית הזו יכולות להיות השלכות פסיכולוגיות במישור האישי של כל אחת ואחד מאיתנו, שמתבטאות בחוויה בסיסית של עוינות כלפי בני או בנות המין השני.

בואו נחשוב לרגע איך אנחנו ניגשים לנושא של “בנים במעיינות ללא חולצה”, גם מצד נשים וגם מצד גברים.

מצד הנשים, אני שמה לב שהיחס לנושא הזה לפעמים (אך ממש לא תמיד) נגוע בעוינות בסיסית כלפי גברים. זה עשוי להישמע כך: “למה אנחנו צריכות לראות את הכרס המתדלדלת שלו ?!” או לחלופין “למה אני צריכה לראות מול העיניים שלי גוף גברי חטוב, מה, הוא לא חושב שיש כאן נשים שיש להן יצר מיני וזה לא שייך להן?!” אולי אני טועה בפרשנות שלי, אבל לדעתי הניסוחים האלה נשמעים כאילו הם מגיעים ממקום של זלזול, עוינות, ולא רק של תסכול.

גם מצד הגברים הדיון בנושא הזה עלול לפעמים (אך ממש לא תמיד) להיות נגוע בעוינות בסיסית כלפי נשים: “למה הן החליטו פתאום שמפריע להן לראות גבר בלי חולצה? הרי יש הבדל בין חזה נשי לחזה גברי!” או “זה רק נובע מצרות עין ומפמיניסטיות שמקנאות בגברים שיש להם פחות מגבלות צניעות”. גם כאן, אולי אני טועה אבל זה נשמע לי כמו זלזול וחוסר מוכנות להאזין לחוויה של האישה ולמה שמפריע לה.

הרי אף אחד מאיתנו לא ידבר על אדם שהוא מעריך, בביטוי “הכרס המשתפלת הזאת”, וגם לא ייחס לו באופן אוטומטי קנאה או צרות עין. כשעומד מולנו מישהו שאנחנו רואים אותו, כסובייקט, כאדם, “אדם” במובן הגבוה של הביטוי, זה פשוט לא עולם המושגים שזמין לנו באותו הרגע.

בספר שלי “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, אני מתארת את חשיבות ה”ארכיטיפ” שיש לנו בראש. ארכיטיפ הוא כמו תבנית מוכנה מראש שדרכה אנחנו פוגשים את המציאות. בספר אני מדברת על הארכיטיפ של “האחד”. אבל בהקשר של הנושא הנוכחי, אני רוצה לדבר על הארכיטיפ של “גבר”, עבור נשים, ועל הארכיטיפ של “אישה”, עבור גברים.

החלום שלי, החלום שאני מתפללת עליו להשם יתברך, הוא שהארכיטיפ של ה”גבר” ו”האישה”, עבור בני המין השני, יהיה של אדם שאנחנו מעריכים. קודם כל מעריכים. לדעתי, כל אדם ראוי להערכה שלנו, ובוודאי לכבוד, כל עוד לא הוכח אחרת. וברגע שאנחנו מסתובבים בעולם בתחושה שהאנשים הזרים שמולנו הם קודם כל ראויים להערכה וכבוד, זה משליך על הכל. גם על הסצנה במעיין.

הגבר הזה שקופץ ראש ללא חולצה בדיוק כשאת וחברות שלך נמצאות על גדת המעין, הוא אדם שיש לו עולם פנימי. הוא בן של מלך שעשוי מאבנים טובות, אפילו אם הן באות לידי ביטוי בכרס משתפלת. ואם הוא דתי אז הסיפור הזה של המשמעות של הגוף שלו, כנראה מתוסבך עבורו, באופן הייחודי לדתיים. אולי כתוצאה משיח מיניות לא מבורר ולא מדוייק שהוא גדל עליו.

האישה הזאת שיושבת על גדת המעין עם חברותיה או המשפחה שלה, ובתוך ליבה מעט מתכווצת כשהיא רואה אותך ללא חולצה, היא אישה שיש לה עולם פנימי. היא בת של מלך שעד השנים אחרונות ככל הנראה לא זכתה למילים ושפה שתתאר את החוויה שלה בנוכחות הגוף הגברי. לך תדע, אולי היא בכלל בטוחה שלא אמור להיות לה יצר מיני, ולכן היא מרגישה אשמה על מה שהיא מרגישה כרגע. ואולי זה בכלל לא מיני מבחינתה, אבל היא חווה את הגוף שלך כפרטי, ולא מבינה מדוע אתה לא חווה אותו כך.

נשים, אנחנו חייבות להתעורר בהקדם מהסיוט הזה שנקרא “מלחמת המינים”, ולעבור לברירת מחדל מעריכה, מכבדת, קשובה, לגברים שסביבנו. גם אם הם הסירו חולצה במעין וזה לא הכי נעים לנו ואולי הם אפילו לא יודעים את זה.

גברים, אנחנו זקוקות לסימן מכם שאתם רואים אותנו, מתחשבים בנו, מעריכים אותנו, כברירת מחדל. הסימן הזה יכול להיות להיכנס למעין עם חולצה. הוא לא חייב להיות, אבל הוא יכול להיות.

תודה לכולכם שקראתם עד לפה.