מות הרומנטיקה - והפעם עדן אלנה
אוריה מבורך
בשנים האחרונות צומח לו ז’אנר של העצמת נשים שמתבטא בהישג אחד ספציפי: להשתחרר מהצורך בזוגיות. לפי הז’אנר הזה, אם אישה משתחררת מהצורך בגבר, היא בעצם “חזקה”. וזה לא סתם אישה שמעולם לא חיפשה אהבה. זו אישה שנכוותה, שחיפשה, שהתאכזבה, ואחרי שהיא עברה תהליך היא התפכחה. ואנחנו גם יודעים איך האישה הזו נראית לפני ואחרי. “לפני” היא מקופלת על הספה, האיפור מרוח, טישו משומש, קופסת גלידה ענקית, וחברה טובה שאומרת לה שמי שלא רוצה אותה לא שווה את זה. “אחרי”, היא נראית פחות או יותר כמו עדן אלנה בקליפ שזכה אתמול לייצג אותנו באירוויזיון. אישה יפייפיה עם איפור מדויק, עפה על עצמה, מלכה, קשוחה, מקפידה לשאת למצלמה את המבט של “אתם כולכם רוצים אותי ואני לא צריכה אתכם”.
זו המשוואה שנוצרה לנו כאן: כשאת צריכה זוגיות, את תלותית, היסטרית, נזקקת, חסרת שליטה, מלאת פגמים ואפילו דוחה. (טישו, מישהו?) כשאת משתחררת מהצורך בזוגיות, את הופכת להיות נטולת פגמים וגם נטולת תשוקות כלפי בני אדם אחרים חוץ ממך. את מאוהבת בעצמך, את לא סופרת אף אחד, את לא מתעניינת באף אחד, לא חסר לך כלום, את שלמות, את אלילה, וכולנו אמורים לסגוד לך.
אני רוצה לספר ליוצרי הקליפ של עדן אלנה (שממש לא המציאו את הגלגל, רק ציטטו אותו), שהדבר שהכי רחוק מאהבה עצמית זה לספר את עצמך לעולם בגרסה ה”אלילית” שלך. זה גם הדבר הכי רחוק מ”שחרור”. אני לא רואה פה אישה חזקה או משוחררת, אני רואה פה אישה שהוכרחה להדחיק את התשוקה הבסיסית שלה שהיא כלפי גבר, כלפי בן זוג, כלפי “אחר”, ולנתב אותה באקט של סובלימציה לא מוצלחת אל עבר עצמה.
אני לא רואה פה אישה שיש מישהו בעולם הזה שמקבל אותה כמו שהיא. אני רואה פה אישה שאין לה מקום. אין לה מקום שבו היא יכולה להניח כפות רגליים מזיעות אחרי יום ארוך, ולהיות קצת תלותית, ונזקקת, ונודניקית, ואפילו טיפה דוחה, ועדיין להיות אהובה. אישה שחייבת להיות כל הזמן בתזוזה כי אסור לה לרגע לעצור ולהודות שחסר לה, חסר לה כשהיא לבד. אישה שמשכנעת את עצמה שהיא אוהבת את עצמה, אבל את המקום הכי פגיע בתוכה היא לא מוכנה לעטוף בחיבוק: המקום שפשוט רוצה אהבה. זוגיות. בית.