כיסוי ראש: מותר לי להרגיש שייכת
אחרי שקראתי את הפוסט המדהים הזה, אני לא מוכנה יותר לשמוע שום שיח פמיניסטי מעוות שמנסה לומר לך שלהיות שייכת, שייכת לאיש שלך, זה דיכוי. נשים לב כמה פעמים נועה חוזרת על המילים “שייכת”, ואין במילה הקדושה הזו שמץ של אלימות או הכנעה או ריצוי או דיכוי או פטראירכיה או שמטריארכיה, רק אהבה וברית.
אז כן, אצל זוגות מסוימים אפשר למצוא גם צורה חולה של שייכות רכושנית, אבל זו לא ברירת המחדל. עבור נועה, כיסוי ראש זו שייכות, במובן הגבוה ביותר של המילה.
נועה יקרה, אין לי מילים. תודה לך שכתבת ושיתפת. ויהי רצון שהשם יתברך ישלח לך שייכות לאיש חדש, יקר, אהוב, שיהיה שייך רק לך.

אוריה מבורך
הפוסט עליו אוריה הגיבה:
היום בוחרת לשתף אתכן בהודעה שקיבלתי מנעה.
לפני כמה ימים שאלתי באינסטגרם את העוקבות, איך הן עם מצוות כיסוי ראש.
מתוך רצון ליצור דיאלוג על מצווה רבת פנים זו.
קיבלתי עשרות תשובות שנעו סביב-
‘מאוהההההבת במצווה הזו.. ועד…. כל בוקר שמה בלב כבד ועין בוכה.
אחת ההודעות שקיבלתי הייתה מנועה, שכתבה לי את סיפורה
האישי, הכואב, המורכב.
אבל כמו הרבה כאב בחיים
הוא נותן פרספקטיבה ועומק לחיים. לשאול שאלות, לחפש עוד ועוד.
“התחתנתי בגיל 22 היה ברור לי שאשים כיסוי ראש מלא.
ואכן ככה היה. נהננתי מהמצווה הזאת מאוד. הלכתי איתה בעולם והייתי שלימה איתה מאוד.
אני שייכת למישהו והוא שייך לי.
יש מישהו שמחכה לי בבית.
מישהו שאוהב אותי.
מישהו שהחליט לבחור בי דווקא מכולן להיות אישתו.
מישהו להרים אליו טלפון שקשה לי, שמדליק לך את הדוד לפני שאת חוזרת, ששותף לחיים שלך, שאכפת לו ממך. שמקבל אותך בזרועות פתוחות. שמפתיע אותך ליומהולדת.
אהבתי את זה מאוד.
את סמל השייכות לפי המטפחת שמכסה לי את השיער. מעבר לצניעות שחשובה מאוד.
ביט’ באייר תש”פ המישהו המקסים שלי שאני שייכת אליו.
הלך מהעולם.
נהרג בתאונת דרכים.
שנה שלימה אני הולכת עם כיסוי ראש.
אבל אף אחד לא מחכה לי בבית.
אף אחד לא מחכה לי עם זרועות פתוחות.
אבל הכיסוי ראש-עליי.
מסתובבת בסופר, בגן שעשועים, במסעדה. נשים סביבי עם כיסוי ראש ההבדל היחיד בנינו שלהם מישהו מחכה בבית. שהן שייכות למישהו חי.
השיחות סביבי הן אותן השיחות על בעל, לידה, הריון, הנקה, זוגיות..
ואני? יוצאת דופן. לא קשורה לשיחות האלו.
אני רק נראת כמוהן.. אבל שונה כל כך.
בת 27 והספקתי לאבד את בעלי.
אחרי האזכרה של השנה בהיתר מהרב שלנו הורדתי את כיסוי הראש שלי.
מכיסוי ראש מלא לשיער גולש.
לא בגלל שאני לא שייכת למישהו.
את תמיד שייכת לעזריה בעלי.
אבל זה חלק מההשתדלות שלי לציווי “ובחרת בחיים”
בחיי משפחה, ילדים, זוגיות.
נפרדתי זמנית מהמצווה הזאת בכאב לב ענק. בדמעות, בצער כל כך גדול. באמת בכאב לב שנהייה פיזי.
זה כמו לוותר על איבר בשביל להמשיך לחיות.
אני כל כך אוהבת את המצווה הזאת. כל כך שלימה איתה.
הסל של המטפחות שלי פתוח כאילו רק מחכה שאקח משם מטפחת שאתאים לשמלה שלי.
שתכסה את השיער שלי.
שתראה שאני שייכת. שמישהו מחכה לי בבית.
הבטחתי לריבון העולמים שאחזור לשים כיסוי ראש מלא. זה הבטחה.
והאמת?
למרות שהשיער שלי גלוי.
קניתי ממך מטפחת מהקולקציה החדשה.
מחכה להתחדש איתה.
אני אסיים בזה שמישהי כתבה לך “לא מאמינה שזה אשכרה לנצחחחח”
גם אני חשבתי כמוך.
ולצערי אצלי זה לא היה לנצח.
תאהבו את המצווה הזאת למרות הקושי הגדול. אני לגמרי מבינה את הקושי הזה..
תמיד תזכרו שיש מישהי בעולם שמקנאה במטפחת שמעטרת את הראש שלכן.
הלוואי והפוסט הזה יהיה כתפילה בעבורך נועה
. נועה בן זקן