חשיבות האמון בנפגעות ונפגעי פגיעה מינית​

אוריה מבורך

***טריגר פגיעה מינית**** 

ביום שישי קיבלתי הודעה ממישהי שאני מכירה אישית, ומעולם לא העליתי בדעתי שהיא נפגעה. היא ביקשה שאפרסם את דבריה בשם בדוי. יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל הטקסט הזה לגמרי עומד בפני עצמו.
 
מיכל (שם בדוי) כותבת:
היום בבוקר, אחרי שכל השבוע עקבתי במתח אחרי הדיון על הפוסט של נחמה תאנה, הרגשתי שדי, קשה לי לקרוא את כל הכאב הזה. זה יותר מדי בשבילי. אני רוצה לספר משהו טוב, להאיר קצת.
 
לפני כחודשיים, הלכנו אישי ואני להתייעצות אצל רופא נשים. תוך כדי השיחה, אישי שאל אותו לגבי תרופה שהוא הציע אם היא משפיעה על המצב הנפשי, וכמה, כי “מיכל מתמודדת עם מצב נפשי מורכב”. בגלל הקושי, העדפתי שאישי ישאל את השאלה הזאת.
 
הרופא עצר, הסתכל אליי בעיניים ושאל “עם איזה מצב מורכב את מתמודדת, גברת מיכל”? גם עכשיו אני מתפעלת מהרגישות המיוחדת שלו. הרגשתי ממש שהוא רואה אותי, את מיכל. אני לא רק פציינטית, ואני לא רק תוצאה של הדברים שעברתי. אני אדם שלם.
 
ההתרחשות בשבוע האחרון טלטלה אותי. ועם כל מה שאני תומכת בנפגעות ומאמינה להן, היה לי קשה לתמוך בפירוש. בבית הורי יש ספרים של הרב טאו, ולמרות שאיני משתייכת לבית המדרש של ישיבת הר המור, זה מטלטל אותי. הצלחתי רק לסמן לייק, למרות שמן האמת, היה ראוי לצעוק את התמיכה בכל מקום אפשרי.
 
אני רוצה לנסות להסביר את החשיבות להאמין לנפגעים, מהחוויה שלי. וכאן המקום לומר שאני מתמודדת עם פגיעה מינית שעברתי במשך תקופה מסוימת, מקרוב משפחה. זה לא הסבר מקצועי, אבל אני חושבת שהוא מתאר לא רק את החוויה שלי, ואולי עוד אנשים יזדהו ויבינו.
 
פגיעה היא דבר נוראי. היא מערערת את המקום הכי פנימי בנפש, והיא מביאה איתה תחושות קשות מאד. בהתחלה, לא ברור לאן להפנות את התחושות האלה, וזה תלוי בתגובה של הסביבה.
 
אם הסביבה משקפת את הקושי במלואו, ומפנה את האחריות והאשמה אל הפוגע, יש לנפגע אפשרות ודרך להתנקות מהתחושות הקשות האלה, ובמיוחד לא להפנות אותן כלפי עצמו. ועדיין, גם כשנפגע מקבל את כל התמיכה והאמון, זו דרך ארוכה וקשה. 
 
תחושת האשמה היא בילט-אין בפגיעות, לצערנו. לעומת זאת, אם הנפגע לא מקבל את התמיכה וההכרה, כל התחושות הקשות האלה מופנות אליו פנימה. זה בערך הדיון (הלא מודע) שמתנהל בנפש: “המצב לא בסדר, הוא בעייתי. אם כולם אומרים שהפוגע בסדר גמור, סימן שאני לא בסדר”. ואז כל התחושות הקשות שנוצרו מהפגיעה מופנות פנימה, אל הנפש.
 
לא צריך התעלמות מוחלטת כדי שזה יקרה. מספיקות גם אמירות כמו “מה את/ה עושה עניין? הוא רק נגע / נישק / אמר / ___ (תמשיכו איך שאתם רוצים)”. ההתעלמות הזאת יוצרת תהום עמוקה ושחורה בנפש, שמובילה לרצון להיעלם. ככה פשוט. הקצה של הרצון הזה הוא התאבדות, אבל גם הרמות שלפני הקצה, הן כואבות ונוראיות.
 
האמון לנפגעים, וההכרה בחומרת הפגיעה אלה לא מותרות, זאת עזרה ראשונה קריטית והכרחית. וזה לא רק זה, זה להתייחס אליהם כמו אל בני אדם. בני אדם, אף על פי שנפגעו, בני אדם הם.
 
לסיום: המצב עכשיו מורכב ולא פשוט. אני לא מזלזלת בזה. אם תשאלו אותי מה צריך להיות היחס לרב טאו, אני באמת לא יודעת. אצלי זה נשאר בינתיים בסימן שאלה. וזה הגיוני להשאיר דברים בסימן שאלה. רק בבקשה, את התמיכה שלכם בנחמה תאנה, אל תשאירו בסימן שאלה…
 
ועוד הערה: אם בחרתם לא להאמין לנחמה תאנה, יש לי בקשה: תשמרו אצלכם בראש את הדברים שכתבתי, ותזכרו אותם כשתתקלו בסיפורים על פגיעות אחרות.
תודה שקראתם עד כאן.
 
מיכל.