חזרות - מחשבה יוצרת מציאות

והרי לכם שאלה בהסתברות: בסדרה שעוסקת בשחקנים טורפי נשים, משחקים 3 גברים. מה הסיכוי שהסדרה תרד מהמסך אחרי עונה אחת בלבד, כי שניים משחקניה התגלו כטורפי נשים?

עולם המשחק הפך להיות המרחב שבו מתפוצצת המוגלה של ההטרדות המיניות. לא בכדי, מהפכת מי-טו התחילה בהוליווד, 80 ק”מ רבוע של שפחות מין שמרוויחות מספיק טוב כדי להצטלם בשמלת נצנצים על שטיח אדום. ‘למה שפחות מין?” תשאלו אותי. אז אני אגיד לכם למה. כי שמונים אחוז מהתפקידים הנשיים שאנחנו רואים כיום על המסך, כוללים סצנות ארוטיות, ומבוססים על נתוניה הפיזיים של השחקנית שצריכה לא רק לשחק את הסצנה המינית באופן משכנע, אלא להיות גם מספיק מגרה כדי שהצופים ייקחו חלק בחוויה.

“אבל למה לקרוא לזה שפחת מין? זה הרי רק משחק!” אחד השקרים הבוטים ביותר של עולם המשחק, הוא ש”משחק הוא רק משחק”, שמיניות על המסך או על הבמה היא רק “הצגה”, ושסרט ההוא ההיפך מ”מציאות”.

אם אכן שוררת בינאריות כל כך ברורה בין המציאות לבין הסרט, אשמח להסבר:

מדוע הגברים שבוחרים במקצוע המשחק הם פעמים רבות, בחייהם הפרטיים, העתק הדבק של הדמות הגברית הרעילה שאותה הם משחקים? אם יש פער כל כך גדול בין הסרט לבין המציאות, אם מיניות על הבמה היא רק הצגה, למה אנחנו לא מוצאים יותר חסידי אומות העולם שמאיישים בסרטים את הדמויות של הגברים רעילים?

מה, אי אפשר להגיע לאולם האודישנים רכוב על קורקינט של אנה ואלזה, לתחוב את חולצת הכפתורים למכנסיים, לעשות פאוז על פרק “ההיסטוריה של יהדות ארצות הברית” בפודקסט האהוב עלינו, ולהיכנס לדמות הגבר הפתייני-סלש-מטריד-סלש-מפלרטט? זה הרי רק משחק, לא? ממתי צריך הלימה בין האופי של האדם הפרטי לבין הדמות שהוא משחק?

בעונה הראשונה (וכנראה האחרונה, או לפחות האחרונה שבה יעזו ללהק שחקנים מהמין הגברי) של הסדרה “חזרות”, מיה (אגם רוטברג) היא שחקנית צעירה שמנסה להתקבל לתפקיד של נינה, במחזה “השחף” מאת צ’כוב. במחזה המפורסם הנ”ל, נינה היא שחקנית צעירה שספק מתאהבת ספק מנוצלת על ידי סופר מבוגר מפורסם ששמו טריגורין. מיה לא מקבלת את תפקיד נינה, ומנהלת התיאטרון ורה, (יבגניה דודינה) מסבירה לה מדוע. לדברי ורה, החיים של מיה סטריליים מדי. היא עדיין לא חצתה שום גבול ולא חוותה חוויות מספיק אקסטרימיות כדי לשחק דמות מורכבת. בתגובה לכך, כדי להפוך להיות אישיות ראויה ומורכבת יותר, מיה בוגדת בארוס שלה עם החבר הכי טוב שלו.

אבל “רק משחק”, לא? 

כעת שימו לב למשהו מוזר, והשתדלו לא להתבלבל בדרך: המחזה “השחף”, הוא “הצגה בתוך הצגה”, ועוסק בחייהם של אנשי תיאטרון המעלים הצגה. ממש כמו הסדרה “חזרות”. באחת הסצנות ב”חזרות”, השחקן המבוגר והמוערך שלמה דנון (שמיל בן ארי) שמלוהק לתפקיד טריגורין בהצגה “השחף”, מנסה למתוח את גבולותיה של מיה (אגם רוטברג) על ידי כך שהוא מסביר לה שעליהם לקיים אינטראקציה מינית ממשית, כדי שהיא תוכל להיות משכנעת בתפקיד נינה שאליו היא מנסה להתקבל. בכתבה שמתפרסמת כעת באתר וואלה, נשים ששיחקו בתיאטרון כאשר היו נערות בנות 14, לצד שמיל בן ארי (שלמה דנון, טריגורין), מאשימות אותו שהוא נגע בהן באופן מיני מאחורי הקלעים. 

הצגה, מציאות, מסך. מצאו את ההבדלים.