הטקסט הבא הופיע בעילום שם בקבוצה כלשהי של וידויים על זוגיות:
“אני צעירה (בת 21) ובזוגיות ממש טובה כבר 3 שנים. זה החבר הראשון שלי, מערכת היחסים ממש טובה ורצינית והולכת לכיוון של חתונה (בעתיד כמובן). הבעיה היא שלאחרונה אני מרגישה משיכה לנסות דברים חדשים – למשל להתנסות (מינית/רומנטית) עם אישה, או לפתוח את מערכת היחסים.
אני ממש אוהבת את בן הזוג ולא רוצה להרוס את מה שיש בינינו, אני יודעת שאם אגיד לו הוא ייפגע וייקח את זה ממש קשה (הוא קצת מיושן בתפיסות שלו). יכול להיות שאם אני אחכה המשיכה לדברים חדשים תעבור, אבל אם לא? אם בכלל אני ביסקסואלית/פוליגמית? אני מפחדת להרגיש פספוס רק כי אני לא רוצה להרוס את מערכת היחסים איתו.”
בואו נדבר על המושג “פנטזיה” ועל העיוות שנוצר בו בעידן של היום, כאשר נדבקו אליו מושגים כמו “מימוש”, “פספוס” ו”החמצה”. הפנטזיה באשר היא אינה דבר רע, פנטזיות וחלומות יכולים להיות דבר חשוב ומקדם. אך ראוי לדבר על המחיר של הפנטזיה, ולא רק על התוכן שלה. אם מימוש הפנטזיה גורר מחיר כבד מאוד, יש כאן משהו שצריך לשים לב אליו ולבקר אותו.
1. הרעיונות שאכתוב כאן הם בהשפעת שיעור של ישי מבורך, שהוא גם במקרה בעלי היקר. בסיום הפוסט שמתי סרטון של השיעור שבו הוא מדבר על הנושא.
2. בפוסט הזה מופיעות דוגמאות מעולם הלהט”ב, אבל זה רק לצורך הדוגמא. הפוסט לא עוסק בלהט”בים, אלא כאמור- ביחס שבין פנטזיה לבין מימוש, פספוס, החמצה, וכדומה.
3. תודה למי שפרסמה את הטקסט-וידוי הזה ואת התגובות שהוא קיבל, בקבוצת הפייסבוק הפרטית שאני מנהלת ששמה “מה אתם מבקשים”. אם אתם עדיין לא חברים בקבוצה, הצטרפו עכשיו ומיד!!!
אז הנה מבחר של 3 תגובות שהפוסט קיבל:
תגובה א:
“לדעתי אם את בתחושה שלא ‘ראית מספיק עולם’ התחושה הזו רק תלך ותתעצם עם השנים, אז קחי לך כמה שנים ליהנות מהחופש, וזוגיות תוכלי למצוא גם בהמשך.”
תגובה ב:
“יכול להיות, שזה יעבור, אבל יכול להיות מאוד, שלא. לפעמים צריך פשוט לנסות, זה לא אומר שאת נמשכת לנשים (יכול להיות שכן), אבל בכל מקרה, את חייבת את זה לעצמך ולנשיות שלך להתנסות, בייחוד שמדובר במערכת יחסים ראשונה…
…את חייבת את זה לעצמך ולנשיות שלך – זה לא שהיא סתם *רוצה* לבדוק קשרים נוספים, היא *חייבת* את זה לעצמה ואם לא אז כל החיים היא לא תהיה שלמה עם עצמה שהיא סתם נשארה בזוגיות אחת מצומצמת במקום לבדוק את כל האופציות”
תגובה ג:
“נשמע מאוד מאוד דומה למה שאני חוויתי בגילך. הדבר הכי טוב שאני יכולה לומר לך מניסיוני – אין דבר שאני יותר מאושרת ממנו על כך שבחרתי בעצמי ובתחושות בטן שלי בתקופה הזו. נכון, הפסדתי בן זוג מהמם. אבל כל החוויות וההתנסויות שבאו שנים לאחר מכן יקרות מפז ועיצבו אותי למי שאני היום, וזה פשוט לא היה יכול לקרות אם היינו נשארים ביחד ומתחתנים.
הסקרנות שלך לגבי מה יש מחוץ לבועה הקטנה של הזוגיות שלכם מאוד לגיטימית ולא מגיעה משום מקום, וגם לא תיעלם סתם ככה יום אחד אלא להיפך, רק תלך ותגבר עד שתרגישי שאת מוותרת על חלק עצום בעצמך רק לטובת הזוגיות.”
אני חושבת שזה חומר פשוט מדהים (במובן העצוב של המילה) לביקורת תרבות. השיח שמצוטט כאן מעלה המון סוגיות לדיון, כמו למשל היחס המערבי בין “זוגיות” לבין “חופש”. אבל אני הולכת להצטמצם ולדבר רק על מושג הפנטזיה.
הנה המחשבה שלי:
הדבר הראשון שעולה לי לראש כאני קוראת את הדילמה של הווידוי האנונימי הנ”ל הוא שבעולם מתוקן הטקסט הזה לא היה נכתב, ואם הוא היה נכתב, הוא לא היה מובן. בעולם מתוקן, אף אישה שנמצאת בזוגיות, שאותה היא מכנה פעמיים “ממש טובה”, לא הייתה מעלה בדעתה להפסיד את אהבת חייה, את האיש שלדבריה, איתו היא רוצה להתחתן, רק משום שהיא “מפחדת להרגיש פספוס”.
בעולם מתוקן, משפט כזה לא היה מצליח לעבור את ההיגיון התחבירי הפשוט של הקוראים. הוא היה נשמע להם כמו: “יש לי בית מדהים, 2 קומות עם חצר ומרפסת, לקח לי שלוש שנים לבנות אותו, השקעתי בו מלא אהבה ומחשבה, וכל כך כיף לי לגור בו. אבל בזמן האחרון אני מפנטזת על איך זה ירגיש לראות אותו נשרף, ואני מפחדת שאם לא אגשים את הפנטזיה הזו אני עלולה להרגיש פספוס כל החיים”.
העובדה שקוראים מערביים מבינים את הטקסט של כותבת הווידוי והוא לא נראה להם הזוי, מעידה על כך שאנחנו לא בעולם מתוקן, אלא בעולם חולה מבחינה פסיכולוגית. עולם שבו הפכנו מ”נוירוטים” ל”פרוורטים”. וכעת אני רוצה להכיר לכם מושג חדש שהמצאתי: “שיח פרוורטי”. לאחר שתקראו את ההגדרה, אני רוצה לבקש שכל מי שמוצאים דוגמא לשיח פרוורטי, שישלחו לי אותה בפרטי. אני מתחילה אוסף שישמש אותי בהמשך.
אז ככה: בשפת היומיום אנחנו משתמשים במילה “נוירוטי” כמילה נרדפת ל”עצבני”, ובמילה “פרוורטי” כמילה נרדפת ל”סוטה”. אבל אני רוצה להשתמש במושגים הללו באופן אחר, כפי שהפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן משתמש בהם.
הפסיכולוגיה המודרנית מבחינה בין שלושה סוגים של טיפוסים: פסיכוטי, נוירוטי, פרוורטי.
הפסיכוטי הוא אדם שחי במנותק מהמציאות. הוא שומע קולות, רואה חזיונות, ורדוף מחשבות שווא כמו למשל פרנויה. מדובר באדם שהשיפוט שלו לקוי, הבחירה החופשית שלו לקויה, ולכן הוא גם נטול אחריות משפטית.
לעומת זאת, הטיפוס הנוירוטי הוא טיפוס בריא. לפעמים יש לו מצוקות נפשיות שהקיצוניות שבהן הן חרדה ודיכאון, ואם הוא מגיע לשם הוא צריך טיפול. אבל העובדה שהוא לא מסוגל לחוות חוויות פסיכוטיות, העובדה שיש לו בחירה חופשית וכושר שיפוט תקין, מגדירה אותו כבריא.
הגענו לפרוורטי. הטיפוס הפרוורטי הוא אדם שמצד אחד איננו פסיכוטי, ומצד שני איננו בדיוק “בריא” במובן הנוירוטי. לפי ז’אק לאקאן, המצוקה של הפרוורטי היא ייחודית: יש לו פנטזיה והוא חייב, פשוט חייב, לממש אותה. אם הוא לא יממש אותה הוא ירגיש מוות פנימי, ועלול לקרוס לדיכאון. לכן, אם הפנטזיה שלו פוגעת בו, הוא בבעיה. ואם היא פוגעת בזולת, גם אנחנו בבעיה. הפרוורטי לא מסוגל לומר לעצמו “עד כאן”, ולכן אנחנו ממשיכים להיפגע ממנו.
דוגמא להתנהגות פרוורטית היא למשל אנשים שנתפסים כשהם חושפים את איבריהם המוצנעים ברחוב מתוך כוונה מינית, או למשל אנשים שנתפסים כשהם מצלמים נשים בפרטיותן דרך חלון החדר שלהן.
בכוונה כתבתי “נתפסים”, משום שמדובר בפשעים שמבוצעים באופן שמאוד קל לתפוס אותם, כאילו “על מנת שיתפסו אותם”. ואכן, טיפוסים פרוורטים לפעמים יספרו למטפלים שלהם שהם חיכו להיתפס, כי הם הבינו שהמעשים שלהם פוגעים בזולת ולא באמת רצו להמשיך לפגוע. כאשר נשאל אותם: “אם לא רציתם לבצע את המעשה, מדוע לא עצרתם את עצמיכם?” הם יענו לנו שהם לא מסוגלים להימנע מביצוע המעשים הללו. הם חייבים לממש את הפנטזיה. פשוט חייבים.
שימו לב: הפרוורטי איננו פסיכוטי, יש לו בחירה חופשית, ולכן הוא נחשב לכשיר ואחראי מבחינה משפטית. הוא לא יקבל פטור מעונש על בסיס “אי שפיות”. הוא שפוי, פשוט מאוד קשה לו לרסן את עצמו. כשמדובר בפנטזיה המסוימת שלו, כל כך קשה לו נפשית למנוע מעצמו את המימוש שלה, עד כדי כך שהוא פשוט ממשיך במעשיו ומחכה שהמשטרה תעצור אותו.
הטיפוס הפרוורטי הוא אמנם קטגוריה פסיכולוגית ששייכת לחדר הטיפול, אבל אני חושבת שאפשר להרחיב אותה ולהפוך אותה לקטגוריה *תרבותית*, וכך לכלול בה תחושות של אנשים שלא זקוקים לשום טיפול פסיכולוגי, אלא מקסימום להתבהרות מסוג אחר.
אני מחילה את המונח “פרוורטי” על שיח מסוים: כותבת הווידוי והמגיבים לה הם לא טיפוסים פרוורטיים במובן הפסיכולוגי של הביטוי, אבל הם בהחלט כפופים ל”שיח פרוורטי” שאותו הם מצטטים.
יהיה לנו קל יותר להבין מהו שיח פרוורטי, אם נשווה אותו להתמודדות של הנוירוטי עם מצב של “פנטזיה בלתי ממומשת”. בניגוד לטיפוס הפרוורטי שאי-מימוש הפנטזיה “הורג” אותו, הטיפוס הנוירוטי מתמודד אחרת לגמרי עם פנטזיה בלתי ממומשת. כשהפנטזיה מתעוררת הנוירוטי אומר לעצמו: “זה בדיוק הקטע של פנטזיה, שהיא נשארת בדמיון ולא מתממשת. למי יש כוח עכשיו לממש במציאות את הפנטזיה הזו? העונג שהיא מסבה לי בדמיון, מספיק לי בהחלט”.
הנוירוטי נהנה מעצם הפינטוז, מעצם הדמיון, הוא חווה את זה כמו סרט קולנוע שעבורו אנחנו משהים מרצון את עיקרון המציאות. הנוירוטי לא מרגיש תסכול מחוסר המימוש של הפנטזיה, בדיוק כפי שאנחנו לא מרגישים תסכול מכך שהסרט שראינו כעת הוא “רק סרט ולא סיפור אמיתי”.
לחלופין, במקרה שמדובר בפנטזיה שהנוירוטי כן היה שמח להגשים במציאות, הוא מסוגל לומר לעצמו: “וואו, הייתי ממש שמח לממש את הפנטזיה הזו, אבל יש לה מחירים רבים מדי, נוותר על זה”. הוויתור על הפנטזיה נחווה אצלו כמועקה, לא כמוות. כבאסה, לא כדיכאון.
אנשים לא מקריבים את כל מה שיש להם, את חירותם, (במקרה של איש שמחכה להיתפס על מציצנות), או את הזוגיות המדהימה שלהם (במקרה של כותבת הפוסט והמגיבים לה), רק משום שהם חווים באסה או מועקה. אנשים מקריבים את כל זה רק אם החלופה היא מוות.
ההיגיון של השיח הפרוורטי הוא כפול:
א. “פנטזיה נועדה שיממשו אותה במציאות”
ב. “אי מימוש פנטזיה = מוות”.
בנוסף, השיח הפרוורטי של התרבות המערבית העכשווית נגוע בעוד מאפיין שלישי, ומי שקראו את “מה את מבקשת”, יזהו שמדובר פה בסוג של אסתטיזציה. מאפיין ג’ הוא: טשטוש בין יצר לרצון. כלומר, טשטוש ההבחנה בין יצר ששייך לתחום הגוף (או בשפת החסידות “הנפש הבהמית”), לבין תשוקה סובייקטיבית ששייכת לתחום האינדיבידואל, המימוש עצמי והעולם הפנימי העמוק והעשיר, (או בשפת החסידות “הנפש האלוקית”).
כשמתבוננים למשל על האופן שבו חז”ל התמודדו עם פנטזיות אסורות שקשורות לתחום המיניות (והם בהחלט התמודדו וגם שוחחו על כך בבית המדרש והפכו את זה לתורה), רואים שהם בשום שלב לא נוטים לייחס לפנטזיות הללו עומק מיותר ועודף. הם מתייחסים אל הפנטזיות הללו בדיוק כפי שצריך להתייחס אליהן: דחפים שאפשר וצריך לרסן.
הגוף שלנו לפעמים מודרך על ידי דחפים, והדחפים הללו לא מספרים לנו שום דבר עמוק על מי שאנחנו, על הרצונות שלנו, או על היעוד שלנו. גם כשמדובר ב”רומן סוער בין השכן לשכנה”, כלומר- אינטראקציה שיש בה יותר מצורך-גופני, אלא גם נפש, חז”ל לא יתפתו לחפש פה “קול פנימי שצריך להקשיב לו”. זו אולי נפש, אבל זו נפש-בהמית. הנפש הבהמית לא מגלה לך על עצמך שום דבר מיוחד. מקסימום מספרת לך שאת\ה בנאדם וגם לך יש יצרים.
לעומת זאת, כשהצעירה מפוסט-הווידוי שואלת “האם אני ביסוקסואלית\פוליגמית”, היא שואלת את זה מתוך השיח הפרוורטי. (אני משערת שבמונח “פוליגמית” היא מתכוונת ל”אישה שמעדיפה לחיות בפוליאומוריה, עם כמה בני\בנות זוג במקביל”). מה שמפעים אותי הוא האופן שבו היא מתייחסת ל”פוליגמית” כזהות נתונה, גזירת גורל שנכפתה עליה, ולא כאופציה נוירוטית, כלומר כפנטזיה שנתונה לבחירתה ומאפשרת לה לדלג עליה כבלתי-רלוונטית, כפי שרובנו מדלגים על מיליון דחפים ותשוקות שמתעוררים בנו במהלך החיים.
בנוסף, היא מתייחסת אל הפוליאמוריה כאילו הרצון לפתוח את הקשר הוא משהו עצום בחשיבותו ובעומקו. בספר “מה את מבקשת” אני משוחחת בדמיון עם אחת הזמרות המפורסמות בישראל, שסיפרה בראיון שיש לה זוגיות מדהימה וילדים מקסימים, אבל לפעמים היא רוצה לפתוח את הקשר. היא ניסחה את הרצון הזה באופן כל כך פיוטי ו”עמוק”, עד שהתחשק לי לצעוק עליה בחיבה: “נשמה, פשוט תגידי שלפעמים בא לך לשכב עם גבר אחר!”.
בעולם מתוקן, כאשר איש או אישה נמצאים בזוגיות טובה, אין שום פנטזיה-רומנטית-אסורה שמידת ה”עומק” וה”אמת” שלה יכולה להתחרות במידת העומק והאמת שיש בזוגיות שלהם. בעולם מתוקן, אנחנו הולכים לפי הנוסחה של הנוירוטי: אם אתה מרגיש דחף לשרוף את הבית המהמם שלך, עד כדי כך שאם לא “תחווה ותתנסה בזה”, תחוש “פספוס כל החיים”, משהו ממש דפוק בסדר העדיפויות שלך.
אם אתה שוקל להקריב את הבית שלך בגלל פחד מתחושת פספוס, אבל לא חושש מתחושת הפספוס שתתעורר בך לאחר שתראה את ערמת הגחלים שהייתה פעם הבית שלך, סימן שתחושת הפספוס שלך קשורה אך ורק לפנטזיות ולא לחיים עצמם. וגם זה, ובכן, די דפוק.
אם תחושת הפספוס שנלווית לאי-מימוש הפנטזיה שלך, מאיימת עליך ברמה כזו שאתה מוכן להקריב את כל מה שיש לך בשביל “לחוות ולהתנסות”, סימן שאתה חווה את מימוש הפנטזיה כעניין של חיים ומוות. רחמנות עליך ושאלוקים יעזור לך להפסיק “למות” בכל פעם שאתה לא מממש תסריט שעובר לך בראש.
אבל אנחנו לא בעולם מתוקן. אנחנו בעולם פרוורטי.