הקליפ החדש של נטע ברזילי - הורג לנו את האהבה

השיר החדש של נטע ברזילי “באסה סבבה” ממשיך לרכב על הגל הפמיניסטי שברזילי ניצחה אתו את האירוויזיון בשיר “טוי”. אבל לאחד המסרים הדומיננטיים בו, אני ממש לא מתחברת

“טוי” הרוויח שתי ציפורים פמיניסטיות במכה אחת: גם הצבת מודל יופי נשי שאיננו נכנע לתכתיבי הרזון, וגם הצבת האישה כאסרטיבית וחזקה מול בן זוג שמתייחס אליה כמו צעצוע. כפמיניסטית, אני מאוד מתחברת למסר הראשון. כפמיניסטית יהודייה דתיה, אני מסתייגת מאוד מהמסר השני.

 

כאשר שאלתי את תלמידותיי על מה מדבר השיר “טוי”, הן ענו לי שזהו שיר פמיניסטי שקשור לתנועת me too. כשתרגמנו יחד את מילות השיר, רובן הופתעו לגלות שהשיר לא עוסק באישה שמשיבה חזרה לבוס שהטריד אותה מינית, או לגבר שישב לידה באוטובוס וחצה גבולות. מדובר בבן הזוג שלה, שהיא מקווה שיתחרט על כך שעזב אותה. על הדרך היא קוראת לו שוב ושוב “stupid boy”, כינוי משפיל שמשום מה נתפס כמעצים נשים שאומרות אותו לבן הזוג שבו הן עדיין חושקות, בתקווה שיבין את הטעות, יתחרט וישוב אליהן.

השיר החדש, “באסה סבבה”, והקליפ המושקע שלו (עלותו למעלה ממיליון שקלים), כבר לא יאפשר לתלמידותיי להתבלבל. כאן הנוכחות של בן הזוג חדה וברורה. הקליפ מתחיל בחתונה (נוצרית, אגב), שבעיצומה בן הזוג של נטע מתחרט ובורח רגע לפני ה”איי-דו”. מאותו רגע הקליפ מתדרדר לתרחיש אימה שבו נטע מאיימת עליו “אני אכה בך כמו בתוף, אני אוכל אותך, אלעס אותך כמו מסטיק, כדאי לך להתקשר לאמא שלך ולספר לה שהרוצחת שלך מגיעה”.

הגבר בורח כל עוד נפשו בו, ונטע, ההופכת בינתיים לקרנף ורוד, רודפת אחריו, תוך שהיא מתגאה בגזרתה העבה, מנסה לדרוס אותו בגופה הקרנפי העצום, משליכה עליו מסטיקים ולבסוף מטביעה אותו בבריכת מסטיק ורודה ומבחילה. לאורך כל הקליפ על פניו של הגבר הבעה אחת: אימה, כשעל פניה של נטע ההבעה ההפוכה: הנאה סדיסטית מהסבל שהיא גורמת לו. יש שיתגרמו את ההבעה הזו כ”עוצמה נשית”.

בקליפ החדש שלה, נטע ברזילי ממשיכה לקשור בין ממדי גופה לבין העוצמה הנשית שלה. אך הפעם, הגוף הנשי גדול הממדים, הופך להיות מילה נרדפת לאלים, כבד, מועך. גודלה הפיזי של האישה מתורגם לכוח פוגעני ומעניק לו יתרון מפוקפק בסצנה שבה הגבר ה”קטן” בורח מנטע-הקרנף-הענק שמנסה לדרוס אותו.

זו אמורה להיות עוצמה נשית, אבל אם נתבונן היטב, האישה הגדולה שבשיר, היא בעצם בכלל לא אישה. במהלך הקליפ כולו בולט לעין הקשר, שתיאוריות פמיניסטיות רבות כבר נכתבו עליו, בין ההבניה התרבותית של “נשיות” לבין ילדותיות: התפאורה הוורודה, מוטיב המסטיק, וגם נטע עצמה שעוטה על עצמה מדי פעם תלבושת, תסרוקת והבעת פנים שמשווים לה מראה של ילדה מגודלת באמצע התקף “טנטרום” (התקף זעם שמאפיין ילדים).

נטע מתאמצת להתבטא כסוג של ילדה קטנה שרוקעת ברגליה בזעם כי לא קנו לה את הצעצוע שרצתה, כי הגלידה שלה נפלה על הרצפה, כי החבר שלה רוצה להיפרד ממנה. כל אלו מנציחים את המשוואה: אישה היא בעצם לא יותר מילדה גדולה. אסור לעצבן את הילדה הגדולה הזאת, כי אז היא תצא מכלל שליטה. לא שליטה נשית יש פה, אלא אובדן שליטה. לא אישה שלוקחת את גורלה בידיה, אלא שוב חזרה על המודל השוביניסטי של האישה ההיסטרית שצריך להיכנע לגחמותיה כי לעולם אין לדעת מה יגרום לה “לאבד את זה”.

 

בשנות השבעים של המאה העשרים, הופיעה על בימת הפמיניזם הסיסמא “האישי הוא הפוליטי”. החידוש שלה: במקום להתמקד אך ורק בזירה הציבורית ולחשוף בתוכה דיכוי של נשים, עלינו לקרוא גם את קורות החיים הפרטיים שלנו בעיניים מגדריות, ולחשוף את יחסי הכוחות שחבויים בהם. הרעיון הזה, שיכול להיות בו לפעמים גרעין של אמת ושל עומק, חלחל לתודעה הציבורית באופן מוקצן ופשטני, וכיום הוא מאפשר לפמיניסטיות מסוימות לראות כל זוגיות, מעצם היותה, כמערכת של יחסי כוח בין גבר לאישה.

הסיסמה “האישי הוא הפוליטי” הפכה כבר מזמן לסוג של סטיקר שניתן להדביק אותו על כל סיטואציה פרטית מתוך חיי היומיום של זרובבל כהן או איזדרכת לוי: בעלך לא מעוניין לרכוש ספה חדשה לסלון? זה בגלל שהוא גבר שתלטני שמכפיף את האישה לבטל את רצונה כלפיו. בן זוגך סבור שהספר שאת קוראת משעמם? זה בגלל שהוא גבר קר, נטול רגשות ולא מחובר לעצמו (ואלייך). בן זוגך רוצה לסיים את הקשר? זה בגלל שהוא גבר שמשתמש בנשים כמו בצעצוע. זה לא בגלל שהוא “זרובבל כהן”, אלא זה בגלל שהוא “גבר”. ובמילון הפמיניסטי המסוים הזה, “גבר” פירושו אלים, כוחני, נצלני, כזה שצריך “לנצח אותו”, כי כוח מבין רק כוח. לכן, אם תקראי לו טיפש, תשפילי אותו, תאיימי עליו, תדרסי אותו, תטביעי אותו, תהפכי מ”אישה מוחלשת” ל”אישה חזקה”.

פמיניסטיות רבות מבינות כיום שסיסמת “האישי הוא הפוליטי”, אחראית ללא מעט עצב, בדידות, וחוסר אמון באהבה זוגית. בצורה הפשטנית שלה, הסיסמא הזו למעשה מנציחה מאבקי כוחות בין גברים לנשים, וגם מייצרת הרבה מאבקי כוחות חדשים. כאשר אישה ‘מנצחת’ את הגבר שהטריד אותה מינית, זה אכן הישג. אך כאשר האישה שואפת ‘לנצח’ את אהוב ליבה, שרק לפני שניה היא רצתה להינשא לו, זה כבר מטריד.

כאישה דתיה, גדלתי על תפיסת עולם אחרת. אני שותפה בכל ליבי למיתוס היהודי של ברית הנישואין, של השכינה ששורה בין בני הזוג, של התשוקה בין איש לאשתו כתשוקת הדוד והרעיה ב”שיר השירים”, כהתרחשות של קדושה, כתשוקת עם ישראל והקב”ה. זוגיות לא חייבת להיות יחסי כוח. היא יכולה, וגם אמורה להיות, המקום הביתי, הרך, הקשוב, המעצים הזה, שכל אדם (באשר הוא גבר או אישה), משתוקק להיות בו.

זו גם הסיבה שאני, כפמיניסטית, לא מוכנה להמיר את המילה “בעלי” בכינוי “אישי” או כל כינוי אחר. הלוחמה הפמיניסטית בכינוי “בעלי”, מדביקה את הסטיקר “יחסי כוח” על מערכת היחסים האישית שלי ושל אהובי. לא מתאים לי. אין בי כל צורך להשתחרר מ”בעלותו” של בעלי עליי, משום שאין לי צורך להשתחרר ממשהו שלא קיים. כשאני ו”בעלי” רבים, אנחנו רבים כאנשים פרטיים, ולא כנציגים של מאבקי הכוחות המגדריים. אנחנו לא מעוניינים “לנצח” זה את זה, אלא אם כבר, לנצח את היריבות בינינו, לנצח את אי ההבנה, לנצח את הצורך לנצח.

לסיום, אני מאחלת לכל הגברים והנשים באשר הם: אם כבר לטבוע בבריכה ורודה, אז לטבוע יחד עם אהוביכם בבריכה ורודה של קיטש רומנטי, ולא בבריכת הבדידות הזועמת-היסטרית-נקמנית-ילדותית של נטע ברזילי. נטע ברזילי, על אישיותה הצבעונית וכשרונה הנדיר, הייתה יכולה לחולל מהפכה תרבותית פמיניסטית אמתית. בינתיים, היא נוקטת בגישה של “תמות נפשי עם גברים”, ועל הדרך הורגת לנו את האהבה.