הטוב, הרע והמגעיל – מוסר מערבי מודרני

התמונה הזו צולמה לפני כשלוש שנים בסוג של מצעד גאווה במונטריאול, והפכה לוויראלית ברחבי העולם. בתמונה רואים אנשים שמתחפשים לגורי כלבים. כמו כל העדפה מינית כיום, גם הם מתייחסים לעצמם כקהילה: קהילת כלבלבי-אדם.

 

כלבלב אדם הוא איש שמתנהל באופן שקרוב כמה שיותר לכלב: חברי הקהילה משחקים בצעצועים צייצנים, מכשכשים בזנב, אוכלים מקערות, ואוהבים להימצא במערכת יחסים עם דמות של “מטפל”. ה”מטפל” הוא איש או אישה שמתפקדים כמו הבעלים של ה”כלב”, וכלבלב האדם חש עצמו “נאמן” לו.

 

השיח האינטליגנטי סביב התמונה הזו נחלק בגדול לשתי אופציות של תגובה: אלו שמזדעקים על כך שילדה קטנה צריכה להיחשף למיניות כה בוטה, ולעומתם אלו שטוענים שמבחינה חינוכית ומוסרית חשוב להנגיש את אורח החיים הזה דווקא לילדים, בכדי ל”לנרמל” את התופעה, ולגדל פה דור של ילדים שמקבלים כל אדם באשר הוא אדם, ללא הגדרות וללא תבניות.

 

כעת שימו לב. מלבד שתי התגובות הללו, יש גם תגובה שלישית, אבל היא שייכת לאנשים שבדרך כלל הקבוצה האינטליגנטית לא רוצה שהמנגל שלה יהיה צמוד למנגל שלהם, כי הם המוניים ועושים המון רעש ופרימיטיביים כאלה. התגובה השלישית היא פשוט “איכס”.

 

התגובה השלישית הזו, מבטאת גועל ובוז כלפי עצם אורח החיים של הכלבלבים, גם מבלי שתהיה כאן ילדה או ילד ספציפיים שעלולים כביכול “להיפגע” מהעניין. האנשים שמגיבים ב”איכס” הם אלו שלא נדרשו לרציונליזציה שמסבירה מדוע התמונה הזו בעייתית. במקום רציונליזם, הם עובדים עם אינטואיציה. תחושת בטן. שילוב של רגש וגוף.

 

אני רוצה לדבר על התגובה השלישית הזו, כי הגיע הזמן שנעניק לה את הכבוד המגיע לה, והגיע הזמן שאנשים מוסריים ונאורים יאפשרו לעצמם להתחבר לסוג התגובה הזה, תוך עידון וריסון מתבקש של המחוזות החשוכים שהיא עלולה להוביל אליהם.

 

בספרו the righteous mind, מתאר חוקר המוסר האמריקאי ג’ונת’ן היידט שתי תפיסות של מוסריות: מוסריות רציונליסטית לעומת מוסריות אינטואיטיבית. המוסריות הרציונליסטית מגדירה מעשה כ”לא מוסרי”, רק בתנאי שיש מישהו אחר, זולת, שנפגע מהמעשה. לעומת זאת, המוסריות האינטואיטיבית לא מחפשת “קורבן” בדמותו של זולת ספציפי, אלא מכתירה מעשים מסויימים כבלתי מוסריים, גם אם אין בנמצא שום זולת שנפגע מהם.

היידט נותן בספרו כמה דוגמאות מסמרות שיער למעשים שאנחנו אמורים לתפוס אותם כבלתי מוסריים, גם אם אין בהם פגיעה בזולת. למשל, את הדוגמא הבאה במסגרת מחקר שערך, בו ביקש ממאות נבדקים אמריקאים לומר האם המעשה הבא הוא בעייתי מבחינה מוסרית (לצערנו, המעשה הזה מבוסס על סיפור אמיתי):

“איש אחד ביקש מחברו הגוסס רשות לבשל את בשר גופתו לאחר מותו, ולאכול אותו. החבר הגוסס הסכים, וביקש שאם כבר, הוא ישמח שהאיש יבשל ויאכל דווקא את איבריו המוצנעים. וכך היה. אף אחד לא ראה אותם, אף אחד לא נפגע, הכל היה בהסכמה, החבר היה כבר מת ממילא”.

 

“האם המעשה הזה בעייתי מבחינה מוסרית?” שואל היידט. תוצאות המחקר של היידט הראו משהו מדהים: ככל שאנשים משכילים יותר, ומזדהים יותר כליברלים או פרוגרסיביים, הם סוברים שהמעשה לא בעייתי מבחינה מוסרית. “זכותו של כל אדם לחוות הנאה ממה שמעניק לו הנאה, כל עוד הוא לא פוגע בזולת”. לעומת זאת, ככל שהנבדקים היו פחות משכילים, ומזדהים יותר כשמרנים, הם סברו שיש כאן בעיה מוסרית.

אבל הוא שם לב לעוד תופעה מעניינת: למרות שהנבדקים השמרנים התעקשו שיש כאן בעיה מוסרית, כאשר הם נשאלו “מדוע”, הם לא הצליחו לנמק מה הבעיה המוסרית, וניסו ללא הצלחה ובאופן מאולץ ולא משכנע, למצוא “זולת” פיקטיבי שכביכול נפגע מהמעשה. (לדוגמא : “האיש לא רגיל לאכול בשר אדם ולכן האכילה הזו תעשה אותו חולה וכך הוא ידביק אנשים אחרים במחלה שלו שמקורה בבשר האדם המבושל”).

 

לטענת היידט, הניסיונות לנמק באופן של “פגיעה בזולת” את הבעיה בסיפור הזה, נובעים מהפנמה מצערת של תפיסת מוסר רציונליסטית, שרווחת בעולם המערבי. אילו רק היה מותר לנו להתחשב באינטואיציה, לא היה צורך בנימוקי סרק. היה פשוט אפשר לומר “איכס”, ולהתכוון לבעיה מוסרית שמתרחשת כאן. הדוגמא על האיש שאכל את גופת חברו, מסמרת שיער, אבל אנשים ליברלים או פרוגרסיביים לא מתחשבים ב”שיער סומר” כמקור לתבונה מוסרית כלשהי. הם מנטרלים את התחושה הזו של גועל ודחייה כלפי בחירה של בן אדם, משום שהיא נתפסת בעיניהם כפרימיטיבית.

לעומת זאת, האנשים המשכילים פחות, (אלו שהמנגל שלהם רועש יותר, אלו שלא בהכרח מייצגים את טוב הטעם בהתגלמותו) עדיין משוחררים מכבלי הרציונליזם, ומתייחסים לאינטואיציה הרגשית והפיזיולוגית שלהם כמקור שמדריך אותם מבחינה מוסרית.

לפי היידט, קבוצת חסרי ההשכלה הרועשים הללו, נמצאים במגע עם דרגה מוסרית גבוהה מאוד, ששכניהם הרציונליסטים נטשו מאחוריהם. לפי היידט, תחושת גועל לא חייבת להיות רק חשוכה. נכון, לפעמים אנחנו חשים גועל שרצוי לזהות אותו כבעייתי ולעבוד עליו. אם אנחנו “נגעלים” מאנשים מגזע אחר משלנו, רק משום שהם נראים שונים מאיתנו, יש כאן בעיה מוסרית. אבל לשיטת היידט, לפעמים תחושת הגועל מאותתת על סוג של אתיקה חשובה מאוד, שלא כרוכה בפגיעה בזולת.

היידט למעשה מציע קטגוריה שלישית של מוסריות. לדבריו, העולם המוסרי שלנו לא נע רק בין “אתיקה” (העמדת הזולת במרכז) ל”אסתטיקה” (דאגה לעצמי), אלא מכיל בתוכו אופציה נוספת: “צלם אנוש”. אנשים דתיים יכולים לתפוס זאת כ”צלם אלוקים”, ואנשים אתאיסטים יכולים לתפוס זאת כ”הומניזם” במובן של הצבעה על התכונות הנשגבות של הקיום האנושי, על המידות הנעלות שלו.

הקטגוריה השלישית הזו כוללת מעשים שאמנם לא פוגעים בזולת, אבל הם בעייתיים מבחינה מוסרית, משום שהם מחללים את צלם האנוש שלנו. הם מרסקים ומוחקים המידות הטרומיות האציליות שכל אדם באשר הוא אדם, אמור לטפח ולשמור עליהן. זוהי מדרגה קמאית שמדברת על קדושת האדם, ועל החובה שלא לחלל אותה.

 

לפי היידט, תחושת הגועל מתרחשת כאשר האדם פוגש מושאים שניטל מהם צלם האנוש, השגב והאצילות, והיא מתגברת ככל שהמרחבים הללו משתלטים על האנושי ופולשים אליו. למשל, מראה של שלולית בוץ לא חייב להגעיל אותנו, אבל מראה של אדם מתפלש בשלולית בוץ, יגעיל אותנו יותר.

 

הרוב המכריע של מגיבי ה”איכס” לתמונת כלבלבי האדם, לא יגיבו ב”איכס” לתמונתם של כלבלבים אמיתיים. ה”איכס” נובע מתחושה אינטואיטיבית של ירידת האנושי אל המחוזות החייתיים, של הוויתור על צלם האנוש שהיה אמור להיות כאן אבל הוא איננו.

 

מדוע אנשים מתפשטים מבגדיהם, מלקקים אוכל מקערות ומכשכשים בזנב? על מה האיש הזה בוחר לוותר כשהוא כורע לרגליו של ה”מטפל” שלו, ונוהם כשנכנסים אורחים זרים לביתם המשותף? מה הסיפור הזה מספר לנו על האנושי שנוכח מתחת למסכה הזו? האם אין כאן כל קטגוריה של מוסריות או היעדר מוסריות שנוכחת בעצם הבחירה באורח החיים הזה?

 

 

כשאנחנו רואים הומלס מתפלש בבוץ ואנחנו נגעלים ממנו, כדאי מבחינה מוסרית להתמיר את הגועל הזה לרחמים. “הוא לא אשם, הוא מסכן, צריך לעזור לו”. אבל לפי השיח הפרוגרסיבי והליברלי, כשאנחנו רואים כלבלבי-אדם, אסור לנו לחוש לא גועל ולא רחמים. רק אהדה ו”כבוד לבחירה שלו”.

 

אילו היה “מותר” לחוש רחמים, רחמים על הצורך של אדם כלשהו להתפלש בבוץ, לכשכש בזנב ולנבוח, השיח הפרוגרסיבי-ליברלי לא יכול היה “לנרמל” את התופעה. תופעה נורמלית לא אמורה לעורר רחמים. הרחמים הם אויבי הנרמול. הם פועלים מתוך תחושת אחריות כלפי מי שלא זכה להיות במקום הגבוה שהוא ראוי להיות בו, ולכן הם מבוססים על מדרג של גבוה ונמוך.

השיח הליברלי-פרוגרסיבי לא סובל את המדרג הזה. הכל שווה ערך, כל הנאה היא לגיטימית, כל אורח חיים הוא סבבה כל עוד “חיה ותן לחיות”.

 

והאמת היא שכלבלבי האנוש זקוקים לרחמים. הם זקוקים לרחמים משום שהם משילים מעצמם את האנושיות, ופונים למערכת יחסים שמרבית המאפיינים שאמורים לאפיין מערכות יחסים מיטיבות, נעדרים ממנה. אני מאחלת להם שהם ימצאו זוגיות טובה, עם אדם שיקבל אותם כפי שהם, מתוך רחמים ואהבה וקבלה בלי תנאי. בני הזוג שלהם אמורים לקבל אותם ללא תנאי, אבל אנחנו, כחברה, לא יכולים ולא אמורים לזרום עם הסיטואציה הזו. לא כל העולם בזוגיות איתנו, ולכן אנחנו לא אמורים לחשוף את הצדדים מעוררי הרחמים\גועל שלנו מול כל העולם. אבל בעולם הפרוגרסיבי-ליברלי, אין שום דבר שאמור לעורר רחמים או גועל, ואם אנחנו מרגישים שגועל התעורר בנו למראה בחירתו של אדם אחר, אנחנו אלו שצריכים להתבייש לנו ולשבת בפינה.

אני לא כל כך מבינה מה גורם לאנשים להשוות בין זוגיות בין בני אדם בני אותו מין, לבין זוגיות של אדם עם חיה או עם ילד. חלקם אנשים טובים שאולי לא חשבו עד הסוף על משמעות הדבר שהם אומרים. אני רק מבקשת מהם: בבקשה, תרימו את האינטיליגנציה המוסרית שלכם כמה דרגות מעל הטיעון הזה. כי הטיעון הזה הוא באמת חתיכת “איכס” שאני לא רוצה יותר להיתקל בו לעולם.