החטאים של חתונמי
אוריה מבורך
בתחקיר של ישראל היום שמתפרסם עכשיו, מופיעים כמה ממשתתפי עונות קודמות של חתונה ממבט ראשון, שטוענים ליחס נצלני ובלתי מקצועי מצד ההפקה והצוות הפסיכולוגי, שגרמו להם לטענתם לנזקים נפשיים חמורים.
המשתתפים מתארים כיצד השימוש בפורמט של טיפול פסיכולוגי גרם להם לתלות את אמונם בצוות הפסיכולוגים, כאשר בפועל, הפורמט הטיפולי הפך (לכאורה) את המשתתפים לכלי שרת בידי צרכי הרייטינג של ההפקה, על חשבון תפיסת המציאות שלהם, הצרכים שלהם, ומצוקותיהם. בנוסף למניפולציות פסיכולוגיות, המשתתפים מתארים התערבויות מוגזמות ב”עלילה”, מצד ההפקה.
אני לא חובבת גדולה של “היהודים באים”, אבל בשלב זה אי אפשר שלא לציין לשבח את המערכון שלהם, “חתונאצי”, שיצא לפני כחודשיים. המערכון, שעבר במכוון את גבול הטעם הטוב והצליח להרגיז צופים רבים, הציג פרומו “בקרוב” לפרק מבטיח ומסעיר, שבו משתתפת בשם קארין (בגילומה של שירה נאור), תפגוש מתחת לחופה את היטלר (גילומו של מעיין בלום).
במהלך ה”פרומו” מוצגים קטעים מתוך אירוע החתונה וגם כמה דיאלוגים מתוך חדר הטיפול, בהם קארין מביעה כעס ואכזבה כלפי ההפקה שבחרה לה את היטלר. בתגובה, דמויותיהם של דני ויעל מביעות שוב ושוב בנימה רגישה ופטרנליסטית את האפשרות ש”אולי זו בעיית האמון שיש לך בגברים”, “זה קשור להיסטוריה המשפחתית שלך”, “לא היה לך מודל גברי”, וכדומה.

מול תמונותיהם של היטלר וקארין המונחות על שולחן השידוכים, דני ויעל דנים ביניהם בכובד ראש שמא קארין עדיין לא בשלה ל”תהליך”, אולי היא “לא שחררה מהחיפוש הנאיבי אחר האביר על הסוס הלבן”. הפרומו מסתיים כאשר קארין והיטלר יושבים מרוחקים בשני צידי הספה, ודני פונה אל קארין הדומעת והמכווצת: “אנחנו נפגשים כאן היום כדי לנסות לאפשר לכם להבין, יחד איתנו, מה – לא – מסתדר לך- בהיטלר?”
“פסיכולוגיה בגרוש” הוא מונח מוכר שמציין מצב שבו תובנות פסיכולוגיות ייחודיות וחריפות, עשויות להפוך לסיסמאות שבאמצעותן ניתן ‘לאבחן’ מישהו באופן שטחי וקלישאתי. במהלך כתיבת “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, חיפשתי ביטוי שיתאר מצב שבו מעשים חסרי ערך מוסרי, או אפילו פוגעניים, נעטפים במילים גבוהות שמכשירות אותם. החלטתי לבסוף להמציא את הביטוי “עומק בגרוש”, בהשראה מהביטוי “פסיכולוגיה בגרוש”.
במקרה של חתונה ממבט ראשון, ה”פסיכולוגיה בגרוש”, הפכה ל”עומק בגרוש”. כשמשפטים כמו “אולי לא היה לך אף פעם מודל גברי”, נשלפים מול משתתפת בתכנית ריאלטי על ידי צמד פסיכולוגים, הם עלולים לתפקד כמו “פסיכולוגיה בגרוש”. אבל כשהמשפטים הללו נשלפים כדי להפעיל על המשתתפת לחץ להמשיך לחלוק את חדרה, מיטתה, ולפעמים אפילו גופה, עם גבר שבמקרה הטוב אינו מתאים לה, ובמקרה הרע הוא גבר רעיל, זו כבר לא רק פסיכולוגיה בגרוש, אלא “עומק בגרוש”. יש כאן עומק פסיכולוגי כביכול, שמטרתו לחפות על הסיטואציה האתית ולהכשיר עוול מוסרי בשירות הטראפיק ורייטינג והדירוג.
קבלו למשל ציטוט מדבריה של דקלה דאיטי, שהשתתפה בעונה השנייה ונאלצה לחלוק דירה ורומנטיקה מאולצת עם אלון עיני, שנתפס על ידי הצופים כגבר רעיל. (ייתכן שהוא אכן כזה, אבל לאור התערבויות ההפקה המוגזמות שמתוארות בתחקיר, ייתכן שהוא לא כזה, אלא רק הוצג ככזה).
אני אומרת “נאלצה לחלוק”, משום שמעדותה עולה שהיא אמנם בחרה להצטרף לתכנית מבחירתה החופשית, אבל כשהיא הגיעה שוב ושוב למסקנה שאלון לא מתאים לה, ההפקה שכנעה אותה בכל פעם להישאר, בשלל מניפולציות שבשלב מסויים כללו לכאורה גם שקר מוחלט:
“אחרי שהוא (אלון) גירש אותי מהבית, הראו שהוא כאילו שלח לי הודעה שכתוב בה שהוא מתנצל. אבל האמת היא שאף פעם לא קיבלתי את ההודעה הזאת. אני יודעת שגם הצופים שמו לב, כי קיבלתי הודעה רגילה ולא הודעה בווטסאפ, ומי שולח היום הודעות רגילות? זו אמנם דוגמה קטנה, אבל קלאסית לכמה שהייתי חלק מסיפור שהם רצו לספר ולא באמת עניינתי אותם.
אני זוכרת שבאותו היום שהוא כאילו שלח את ההודעה שמעולם לא הגיעה, היתה לנו פגישת חירום שהגיעה אליה גם יעל, שהיא לא היתה הפסיכולוגית שלי, אבל מרוב שהמצב היה רע ואני רציתי לצאת, הם כנראה הביאו אותה. עשו הכל כדי לעשות עלי מניפולציה ולגרום לי להישאר, וזה הצליח להם”.
לאחר קריאת התחקיר המלא בישראל היום, אני פשוט מתביישת שצפיתי אי פעם בחתונמי. חתונמי לקחו (לכאורה) שני תחומים מקודשים וחיללו אותם: האחד, רצונם הכנה והפגיע של אנשים, למצוא אהבת אמת. השני, המרחב המקודש של הטיפול הפסיכולוגי.
כשתכנית ריאליטי מפגישה בין אנשים שמתחרים על מיליון שקל ולכן צריכים לגור על אי שורץ נחשים ועל הדרך להוציא את הצדדים הכי נמוכים של עצמם, זו תעודת עניות מסוג אחד. אבל כשעושים את זה לאנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי שבו ישכנעו אותם שכשהאינטואיציה שלהם זועקת “אני לא רוצה גבר רעיל”, זו בעצם טעות אנוכית שנובעת מ”חוסר מחויבות לתהליך” ו”חלום נאיבי על האביר על הסוס הלבן”, זה כבר עוול מסדר אחר לגמרי.
הלוואי שיהיה לנו מספיק כוח להחרים את המוצר הזה. לפתוח במחאה ופשוט לא לצפות בזה, לא לתת רייטינג לדבר הזה. אפשר לקרוא לזה “מחאת זולות המחיה”: כשחיים של אנשים הופכים להיות זולים, מוצר זול וזמין שאפשר לשחק בו תוך שימוש במרחבים הכי מקודשים של האנושות, אנחנו יכולים וצריכים לומר עד כאן. לא רוצים להיות יותר הנמענים של המסך הזה, לא מוכנים להיות יותר הלקוחות שבשבילם ארגנו את כל ההצגה הזאת.
לצפייה במערכון מתוך “היהודים באים עונה 5”: