הומופוביה ושיח להט”בי-רדיקאלי משמשים בערבוביה

אוריה מבורך

הלוגיקה של השיח הלהט”בי-רדיקאלי הרווח:
1. הומופוביה היא דבר בזוי ולא לגיטימי, שצריך למגר מן העולם.
2. כל מי שתומך בזכויות שוות ללהטבים, אבל מעז להעלות בדעתו את המחירים שתשלם חברה רב-מינית שבה ברירת המחדל היא שלכל אדם יש פוטנציאל להתאהב בכל אדם = הומופוב
3. כל מי שתומך בזכויות שוות ללהטבים, אבל לאחר שהעלה בדעתו את המחירים של הסעיף הקודם, חושב שאולי עדיף להשאיר את “הפלואידיות המינית של כל אחד מאיתנו” במצב מודחק, ולהותיר את האופציה ההטרו-נורמטיבית בתור ברירת המחדל של התרבות שלנו, ואת קבוצת הלהטבי”ם במיעוט סטטיסטי שיש לו לגיטימציה חברתית וזכויות = הומופוב.
 
מסקנה: העולם סביבנו מלא בהומופוביה, אנחנו עוברים דיכוי אפילו יותר גדול ממה שחשבנו.
 
בעקבות המאמר הקודם (מרכיבים נרכשים-חברתית בזהות הלהט”בית) הבנתי שהגרסה הדומיננטית של השיח הלהטב”י הרדיקאלי, זו ששולטת כיום ברשתות, הצליחה לעשות את הדבר שהוא ההיפך הגמור משחרור. השיח הזה לקח אנשים חכמים ורגישים, ופשוט סגר להם את היכולת לדמיין, לחקור, לשאול שאלות ולהטיל ספק.
 
מגיבים רבים הכתירו את העמדה שלי כהומופוביה, משום שהם זיהו שאני לא מתלהבת מהאפשרות העתידית של חברה רב-מינית. מגיבים אחרים שאלו בכנות, “מה הבעיה בחברה רב-מינית שמרחיבה את האפשרויות הרומנטיות של כל אחד ואחת?”
 
נעניתי להזמנה וכתבתי רשימה של נקודות למחשבה שחייבים לקחת בחשבון אם אנחנו צועדים לקראת חברה רב-מינית. האמת היא שהופתעתי מכמות האנשים שלא הצליחו להעלות בדעתם שאלות שצריכות להישאל בנוגע לחברה רב-מינית. אני לא חושבת שזה כל כך מסובך לדמיין את המחירים האפשריים של מציאות כזו. בעולם שבו שוררת מחשבה חופשית, השאלה הזו הייתה נשאלת בלי פחד. לקריאת רשימת הנקודות למחשבה: לחצו כאן
 
אבל אני לא מאשימה רק את השיח הלהטב”י במצב הזה. ההתנהלות הזו היא גם תוצאה של שיח הומופובי שעדיין חי וקיים ובועט. הומופוביה היא שנאת להט”ב באשר הוא להט”ב, תחושת גועל, בוז וחלחלה מאנשים להטב”ים. הומופביה יכולה להתחבא מאחורי כל אחד מהסעיפים שכתבתי ברשימה, ולכן אדם להט”ב אף פעם לא יודע בוודאות מי נמצא מאחורי המילים שהוא שומע, ומהן הכוונות האמיתיות שלו. זו תחושה בלתי נסבלת, והיא עלולה להוביל אנשים מסוימים לאינסטינקטים הישרדותיים מול כל אדם שלא ידוע להם בוודאות שהוא בצד שלהם.
 
מהמקום הזה, אני מבינה את האנרגיות של כל להט”ב שהגיב בזעם על הפוסט של שבוע שעבר. כל עוד ההומופוביה לא תמוגר, לא יהיה אפשר לדבר, לא יהיה אפשר לשאול ולא יהיה אפשר לחשוב. אבל אני לא סומכת על הומופובים שימגרו את ההומופוביה. לשם כך צריך שיתוף פעולה בין כל מי שאיננו הומופוב, להטבי”ם ושאינם להטבי”ם. שיתוף הפעולה הזה מתחיל מהפרדה ברורה בין הומופוביה לבין חשיבה ביקורתית.
 
אנשים ערכיים ורגישים ירגישו חופשי לגנות גילויי הומופוביה מבלי שהם יחושו שותפים להשתקה של עמדות לגיטימיות. יצטמצמו אחוזי ההורים שמתנכרים לילדיהם הלהטבים, כי אין באמת הרבה הורים הומופובים טהורים שמוכנים לוותר על ילדיהם, אבל יש הורים ביקורתיים שלא מוכנים לוותר על ילדיהם בשל מחלוקות אידיאולוגית. להטבים לא יצטרכו להישאר בארון, משום שהם יגדלו לתוך עולם שבו ביקורת על אורח חיים פלואידי, לא נתפסת כסכין בנשמה שלהם. ומי שכן תוקע להם סכין בנשמה, יהיה שייך לקבוצת מיעוט שבמיעוט, שאיש איננו “סופר” אותה ולא יהיה לה את הכוח להכניס אנשים לארון ולאמלל אותם.