ביקורת על שיח הלהטב

אוריה מבורך

פורסם בפייסבוק של אפרכסת, 31 למרץ 2022.

לפני שאתם חוסמים לי את הפוסט, הבהרה: בפוסט הזה אני הולכת להעביר ביקורת על השיח הלהט”בי הפופולרי. אני הולכת לדבר על דמותו של סופרמן שכידוע, הפך לאחרונה לביסקסואל וציור שלו מתנשק עם גבר, זכה ללייקים בכל הבמות האפשריות, על העובדה שכיום לא ניתן למצוא סדרה או סרט ללא ייצוג של להט”בים, על הדרישה ההולכת וגוברת כלפי אולפני דיסני, לשלב דמויות להט”ביות בסרטי הילדים שלהם, ועל הדרישה ההולכת וגוברת, גם בארץ, לשלב בגני הילדים ייצוגים של להט”בים, כולל העמדתם בתפקיד “אבא ואבא של שבת”, וכדומה. אבל כדרכי, אני עורכת הפרדה ברורה וחדה, בין האדם הפרטי לבין השיח.

השיח הלהט”בי הוא האופן שבו העולם המערבי משוחח על סוגיית הלהט”ב ומקדם אותה. יש לי בטן מלאה על השיח הלהט”בי, בעיקר זה שנוכח ברשתות החברתיות ובמדיה הפופולרית. לעומת זאת, אין לי כל ביקורת אישית על אנשים שהם להטב”ים. אני חושבת שלכל אדם באשר הוא להט”ב, צריכות להינתן זכויות חוקיות *בדיוק* כמו לאנשים שאינם להטב”ים. אני גם חושבת שכל אדם ראוי לכבוד, ואם מישהו פוגע בכבודו של אדם משום שהוא להט”ב, הפוגע הזה ראוי לכל גינוי אפשרי. ובכלל, “כמה מחבריי הטובים”, וכו’.

אחד החששות שהיו לי בהעלאת הפוסט הזה נוגע גם הוא לאחת מהטכניקות המוכרות של השיח הלהטבי ברשתות. פשוט חששתי שידווחו על הדף כלהטבופובי ומפיץ שנאה (כפי שאכן דווחו עליי בעבר כשהעליתי פוסט שעסק בביקורת על הבגידה של ניקי גולדטיין וחברו).

ואין לי כוח להיחסם. בדיוק “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף” יוצא במהדורה חדשה וזה לא הזמן להיחסם לשלושים יום. (והנה הכנסתי פה על הדרך פרסומת סמויה לספר, אל דאגה, הכל פה עם מודעות עצמית חברים).

אבל לא כל ביקורת על השיח הלהטבי היא הומופוביה. ויש כזה דבר הומופוביה, שהיא תופעה בזויה ודוחה בעייני, אבל לא כל ביקורת נשענת על פחד קמאי מפני השונה, וכיוב’.

ואחרי כל ההקדמות האלה, ניגש לנקודה.

היום גיליתי מחקר שפורסם לפני חודש. המאמר, מטעם חברת הסקרים גאלופ, מציג נתונים יבשים בנוגע לאחוז הלהט”בים באוכלוסיית ארה”ב, תוך חלוקה לשכבות גיל. למרות שהמסקנה שלי לא מופיעה במאמר המחקר, אני חושבת שהנתונים הללו מוכיחים טענה שעד היום נאמרה כשהשערה, ומיד נדחה והושתקה, והיא: “יש להט”בים שנטייתם גנטית ומולדת. לעומת זאת, יש להט”בים שנטייתם נרכשת, והושפעה מהתרבות והאקלים החברתי שבו הם גדלו.”

תקציר המחקר: על פי נתונים שנאספו בארה”ב, בשנת 2021, בקרב למעלה מ12 אלף נסקרים, עולה התמונה הבאה: נכון להיום, חמישית מאוכלוסיית דור הZ, בני 19-25, מזדהים כלהט”בים. לעומתם, בקרב דור הY, בני 26-41, רק עשירית מזדהים כלהט”בים. לעומתם, בקרב דור הX, בני 42-57, רק אחד מכל עשרים וחמישה אנשים, מזדהה כלהט”ב. וכן הלאה. בכל שכבת גיל, אחוז הלהט”בים מוכפל. מי שרוצים לקרוא את המאמר המלא, הוא מופיע בתרגום לעברית באתר של מכון ארגמן, שמתי קישור בתגובה הראשונה.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל יושרי האינטלקטואלי מחייב אותי להתבונן בנתונים הללו בצורה ברורה ולשאול: מה מקור הפער העצום בין צעירים בני 25, למבוגרים בני 41? מדוע יש כפול צעירים להט”בים ממבוגרים? הרי התרבות הפופולרית האמריקאית מעניקה כיום את אותו יחס אוהד גם ללהט”ב בן 25 וגם ללהט”ב בן 41.

הנתונים מבוססים על 13 סקרים טלפונים בנושאים שונים על ידי חברות שונות, הוא היה אנונימי, ולא בדק את אורח החיים, אלא רק את האופן שבו כל אחד מגדיר את עצמו עבור עצמו. לא ניתן להסביר את הפער על ידי הטענה המוכרת “זה הכל בגלל שפעם לא היה לגיטימי לצאת מהארון”.

מדובר על היום. באותה נקודת זמן בחלל ובמרחב, לאישה אמריקאית בת 25 יש יותר סיכויים להיות לחוש משיכה כלפי בנות מינה, מאשר לאישה בת 41. אפילו דו”ח המחקר הזה, שמתאפיין בנתונים יבשים ובהיעדר אג’נדה, מציין את התרבות האמריקאית המכילה כגורם שיכול להסביר את הפער: בני 25 עברו את גיל ההתבגרות באווירה שונה מהאווירה שבה התבגרו אנשים שכיום הם בני 41. ואני שואלת: אם הכל סיפור גנטי, מה זה משנה איזו תרבות ספגת ובאיזה שלב בחיים?

וגם, קבלו עוד נתון שלדעתי חייבים לתת עליו את הדעת: הזהות הביסקסואלית היא השכיחה ביותר ביחס לשאר הזהויות הלהטביות. אבל גם כאן, ככל שהגיל יורד, היא מקבלת נפח הולך וגובר. 75 אחוז מהלהטבים בני דור הZ , כלומר בני 19-25, הם ביסקסואלים. לעומת זאת, 60 אחוז מהלהטבים בני דור הY הם ביסקסואלים. וכשבודקים כמה ביסקסואלים ישנם בקרב בני דור הX, זה יורד ל 40 אחוז.

גם הנתון הזה זועק “תרבות”. התרבות המערבית זועקת “הרחיבו את האפשרויות שלכם”, ולכן האופציה הביסקסואלית היא זו שעולה באופן בלתי מוסבר ככל שהגיל שלך קרוב יותר ל”מה שקורה עכשיו”. כשהתרבות היא היפר-מינית, התוצאה הסבירה יותר היא *הרחבה* של מושאי המשיכה המינית שלנו, מאשר צמצום המשיכה רק לבני אותו מין.

הגרסה הדומיננטית של השיח הלהט”בי הפופולרי, בדרך כלל מעוניינת להשתיק את האפשרות שהתרבות יכולה לעצב את הנטייה המינית. בין השאר, הסיבה לכך היא שאנשים רבים נוטים לבלבל בין משהו שהוא “הבניה תרבותית” לבין “משהו שניתן לשנות אותו”. כביכול, אם נטייה מינית מושפעת מתרבות, סימן שהלהטב יכול לשנות את הזהות המינית שלו.

הסברה השגויה לפיה להט”בים בוחרים “להיות כאלה”, היא זו שסללה את הדרך לטיפולי המרה שלא מביישים את האינקוויזיציה, למשפטים בסגנון “היא ראתה לסביות בטלוויזיה והחליטה שזה מגניב להיות גם” ולהורים שעד יום מותם יטיחו בבן ההומו שלהם “מתי כבר תשתנה”.

הערבוב בין “הבניה תרבותית” לבין “כל אחד יכול לשנות את זה” הוא טעות נפוצה, ומקורה בהנחות היסוד הפרוגרסיביות עצמן. תפיסת עולם פרוגרסיבית הבינה משהו נכון כאשר היא החליטה לשים את הדגש על התרבות ועל כוחה בעיצוב החיים שלנו. הטעות שלה היא במחשבה שניתן לפרק הבניות תרבותיות. שאם רק “עלינו על זה”, שמשהו מסויים הוא הבניה תרבותית, סימן שניתן לפרק אותו.

לפני זמן מה יצא לי לשוחח עם אישה חביבה וחכמה מאוד, שעוסקת בחינוך למיניות ומזדהה עם אג’נדה פרוגרסיבית. היא אמרה לי “המוטו שלי, הוא שכל הבניה תרבותית, צריך לפרק”. לא היה לי זמן לשאת בפניה נאום שלם על הנאיביות המודרניסטית שבמחשבה הזאת. זה כל כך מודרניסטי, לחשוב שהאדם הוא יצור כה עליון ונעלה עד שהוא יכול פשוט לבחור את החומרים שמהם הוא עשוי.

כידוע לחלק ממי שמכירים אותי, אני אוחזת בעמדה פוסט-מודרנית ששמה “דטרמיניזם-לשוני”, ואפשר גם לכנות אותה “דטרמיניזם תרבותי”. הגישה הזו מכירה בכוח העצום של ההבניה התרבותית. אין כמעט שום דבר שאנחנו חווים באופן “נטרלי”, שלא מושפע מהתרבות ומתווך על ידה. אבל בדיוק משום שהגישה הזו תופסת את התרבות ככוח עצום וקובע, היא לא סבורה שניתן להיחלץ כל כך בקלות מהדטרמיניזם התרבותי, כלומר מהשפעתה החובקת והחונקת של התרבות.

הזהות של כל אחד מאיתנו, שחלקים נרחבים ממנה עשויים מחומרים תרבותיים, היא לא משהו שאפשר בקלות “להשיל” ולהפוך להיות מישהו אחר.

לכן, אם תשאלו אותי, העובדה שהתרבות היא זו שמעצבת טרנדים של זהות מינית, לא אומרת שצעירים אמריקאים בני 19-25 “בוחרים” להיות להט”בים. אדם שמגלה בתוכו משיכה מינית לבני מינו, לא “בוחר” לחוות את המשיכה הזו. פעמים רבות היא מפתיעה אותו, והוא אפילו עשוי להיות מיוסר ממנה ולרצות להיפטר ממנה.

אבל אם נתבונן באופן שבו התרבות המערבית הפופולרית מעצבת את המרחב שלנו, אני לא מבינה למה הוא מופתע מזה.

סופרמן שמנשק גבר, לא רק “מעניק לגיטימציה” לאנשים להטבים, שעכשיו מרגישים טוב יותר כי יש להם ייצוג על המסך שמראה ש”לא שונאים אותם”.

סופרמן שמנשק גבר, מעצב את המבט המיני של הצופה. הוא עושה ארוטיזציה לקשר בין גברים, הוא מכונן מבט גברי שמתבונן על גברים אחרים באופן מיני. וסופרמן הוא לא היחיד. בכל קליפ, סדרה, במה אפשרית, מתרחשת ההבניה הזו שמרחיבה את מושאי המשיכה המינית של הצופים.

ואכן, לא מעט כתבות פופולריות שמפצירות בנמענים הסטרייטים שלהן לגוון קצת ולהוציא לאור את הפלואידיות המינית המודחקת שלהם, תוקעות אצבע בעין לכל מי שטוען שזהות להטבי”ת זו רק תכונה מולדת.

בני דור הZ  יקרים, כשתגלו בעצמכם שאתם לא רק נמשכים לבני המין השני, אלא גם לחברים הטובים שלכם, אל תהיו מופתעים. אתם, יותר מכל המבוגרים שלצדכם, צורכים את ההצפה הזו. הצפה שבגיל שלכם היא הכי אפקטיבית.

אז כן, אני אוריה מבורך, אומרת בזאת, שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שייצוגים של להטבים מכוננים זהויות להטביות, ולא רק “מייצגים” אותן. כמובן שיש נטיות מיניות שהן מולדות. אחזור על כך שוב: כמובן שיש אנשים שנטייתם המינית מולדת, וגם לפני מאה שנה הם היו להטבים. אבל לא כולם כאלה.

אני יכולה להתחרפן מהצביעות (או אולי, הבורות), של השיח הלהטבי בנקודה הזו. ההתעקשות הכמעט היסטרית שיש כיום בשיח המערבי, על ייצוגים של להטבים, ברמת הנראות, ברמת ההנגשה של החוויה המינית, ברמת המאמץ למקם את הצופה כסובייקט המשתוקק לאותו “ייצוג”, לא מעוררת התנגדות בקרב שמרנים, רק בגלל שהם הומופובים.

היא מעוררת התנגדות, כי אנשים מרגישים היטב איך הייצוגים הללו, שמדוייק יותר לכנות אותם “כינונים”, מכוננים את המיניות שלהם. אנשים מרגישים שהזהות שלהם לא בידיים שלהם. ותתפלאו, יש אנשים שלא בא להם שכל אדם באשר הוא אדם יהיה אופציה רומנטית עבורם, הם לא מאחלים לילדיהם להיות גמישים ופלואידיים ולחוות תשוקה לחברים הכי טובים שלהם, ולא בא להם להוריש לנכדיהם חברה רב-מינית שבה ברירת המחדל היא שכולם נמשכים לכולם.

ולא, זה לא כי הם הומופובים. יש מליון סיבות אחרות.

ולכן, כשגורמים מעולם החינוך רוצים להתחיל להכניס “אבא ואבא של שבת” לגני הילדים, אני רוצה שהם יבינו מה המשמעות של הדבר הזה, ויעמדו מאחוריו באופן גלוי.

ואם עוד פעם אחת אני אשמע מצד השיח הלהטבי: “תראו איך היא מתחלחלת, זה בסך הכל ייצוג של הומו על המסך”, אני רוצה לקבל תשובה על השאלה: מה זאת אומרת “בסך הכל?” אם זה “בסך הכל”, מדוע אתם כל כך מתעקשים על זה? פתאום התרבות היא “בסך הכל”? פתאום אתם שוכחים ש”הכל הבניה תרבותית”? ו”הכל יחסי כוח”? לאן נעלם הכוח? פתאום הכל זה רק חמלה והכלה? אין כאן שום עיצוב, יצירה, כינון של זהות?

הצביעות הזו קשורה לאופן שבו הפרוגרסיבים נוטים לקפץ בין עמדה ליברלית לעמדה פרוגרסיבית, הכל בהתאם למה שנוח באותו רגע. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

יאללה, תדווחו.