ביקורת על הספר "מה את מבקשת" - הרב אברהם סתיו

“גיא לא קנאי בכלל. הוא ראה אותי מתנשקת בסדרה ‘חשופים’ ואמר שלא עשיתי את זה מספיק טוב”. זוהי תשובתה של הדוגמנית והשחקנית יעל בר-זוהר לשאלה שנשאלה בראיון לאתר ynet על תגובתו של בעלה כלפי האופי המיני של התפקידים שהיא משחקת. אבל זה גם ציטוט אחד מתוך עשרות, אם לא מאות, ציטוטים מן התרבות הפופולרית בנושא גוף ומיניות המובאים ומנותחים בקפידה בספרה החדש של הרבנית אוריה מבורך.
רובנו לא קוראים באדיקות את מדורי היחסים והרכילות בערוצי המדיה השונים, אבל כולנו חשופים דרך-קבע לפרסומות-קופצות ולכותרות מתפרצות שעוסקות בין השאר גם בגוף ומיניות. התגובה האינסטינקטיבית של בעלי אורח-חיים והשקפת-עולם דתיים מול משפט כזה היא להפטיר משהו כמו “פריצות, גועל נפש” ולדפדף מהר הלאה. אבל בספר ‘מה את מבקשת’ קוראת לנו הרבנית מבורך לעצור רגע ולהקשיב. מהי תפיסת המיניות של גיא זוארץ ויעל בר-זוהר? מה הקשר בין חוות הדעת של גיא על הנשיקה של יעל לבין הקביעה שלה שהוא “לא קנאי”? האם יעל בר-זוהר תופסת את הנשיקה שלה כחוויה מינית? ואם כן, אילו הנחות-מוצא מסבירות את הנכונות שלה לחלוק חוויה כזו עם גברים אחרים מחוץ לנישואין?
‘מה את מבקשת’ הוא ספר על צניעות ושמירת-נגיעה שכמוהו לא נכתב עוד מעולם. הספר, כפי שהמחברת מצהירה בפירוש, הוא ספר אפולוגטי. אבל הרבנית אוריה מבורך מאמינה כנראה שההגנה הטובה ביותר היא המתקפה, והספר שלה הוא מסע-מלחמה מרתק נגד שיח המיניות של התרבות המודרנית. שיח שלטענתה, משותף לכולנו ומשפיע עלינו באופן עמוק, גם כאשר מבחינה מעשית אנחנו נוהגים אחרת מן הנורמות שאותן הוא מכתיב.
חלק ניכר מן הספר מוקדש לניתוח מדוקדק של שיח השחרור המיני בעולם המערבי ולחלוקה שלו לארבעה תתי-סוגים. דבריה של יעל בר-זוהר למשל, נמנים על שיח הטריוויאליזציה-אדישות, המכיר במשמעותן המינית של פעולות מסוימות, אך קובע שהמיניות היא לא דבר שצריך לעשות ממנו ‘ביג-דיל’, ומי שעושה כך הוא ‘קנאי’. אך בספר מובאות גם דוגמאות רבות של ‘שיח ההכחשה’, שכלל אינו מכיר במשמעות המינית של הגוף (בהקשר זה עוסקת הרבנית מבורך בין השאר במחאת המכנסונים ובקליפ ‘קילר’ של הזמרת נועה קירל); ‘שיח ההשגבה’ שרואה במיניות ביטוי של עוצמה וחופש (אחת הנציגות של השיח הזה היא הזמרת עדי ביטי); ו’השיח המתירני’ שאותו מבטא יפה הבמאי וודי אלן שהודה כי יחסי-מין בלי אהבה הם חוויה ריקנית, אבל הוסיף ש-“כחוויה ריקנית היא אחת המשובחות”.
דרך אגב, המילים ‘יחסי-מין’ הן מילים שלי; הספר עצמו מצטט את המשפט המקורי שהתייחס ל-‘סקס’. הרבנית מבורך מתנצלת בתחילת הספר על רמת הצנזורה הבסיסית-למדי שנקטה בהבאת הציטוטים, ומסבירה שלא ניתן לתקן את הקלקולים בלי לפגוש אותם, מפגש ישיר ואותנטי העשוי לכלול לעיתים גם תחושה של דחייה. ואכן, יש בספר קטעים המעוררים אי-נעימות מסוימת (בראש הספר יש אזהרת-מסע מיוחדת עבור קוראים מהמין הגברי), אבל הם לא שונים באופן מהותי מטקסטים שאדם ממוצע נחשף להם בחייו כמעט בעל-כרחו, ובפעם הראשונה אפשר לגשת אליהם לא כקרבן פאסיבי אלא כבן-שיח אקטיבי בעל חוש ביקורת.
גם אלו שלא נחשפו מעולם למדיה הפופולרית, יתקלו בשלב זה או אחר בחייהם באנשים שמדברים את השיח המערבי, וישאלו אותם למשל (בהתאם למגדר): “למה אתה לא מסתכל על המעודדות שעל המגרש, אתה חושב שמיניות זה דבר שלילי?”, “למה את מתלבשת בצניעות, את מתביישת במיניות שלך?”. כולנו באים במגע עם השיח המערבי, ולכן, קובעת הרבנית מבורך, כולנו צריכים לדעת להשיב לעצמנו על השאלות שהוא מפנה כלפינו. משום כך היא מקדישה חלק גדול במיוחד של הספר להתמודדות עם השיח השמרני החילוני, שהולך ותופס מקום של כבוד בציונות הדתית בשנים האחרונות. באופן מפתיע, היא לא ממהרת לאמץ את השיח השמרני, הקושר בין המיניות לבין “אהבת אמת” אך לא בהכרח לנישואין. אדרבה, היא טוענת שדווקא השיח הזה הוא הפוגע ביותר באלו שמשתייכים אליו. לדבריה, דתיים שאינם שומרים נגיעה משתייכים בדרך כלל משתייכים לשיח הזה, והיא רואה לנכון להזהיר אותם מפני תוצאותיו ההרסניות.
‘מה את מבקשת’ הוא ספר מאתגר. לא רק בגלל הציטוטים הישירים, וגם לא רק בגלל המושגים והרעיונות החדשים שלוקח זמן לעכל (הבהירות העזה וריבוי הדוגמאות הופכים את ההבנה לקלה ופשוטה ואת הקריאה לחוויה נעימה ומושכת – אך גם קצת ממושכת). הוא מאתגר משום שהוא מערער גם את יסודות השיח המערבי וגם את השיח הדתי הרווח, אשר אותה מכנה המחברת ‘שיח פוריטני’. שתי צורות השיח, הנדמות כהפוכות, מוצגות על ידי הרבנית מבורך כשני צדדים של אותה מטבע, מטבע המיניות המנותקת והקצת ריקה.
בדרך של הרבנית מבורך אל ‘השיח היהודי הבריא’ היהדות מתבקשת גם היא להשיל את ההתנגדויות שעולות בחלק ממקורותיה כלפי היופי וההנאה שבמיניות. בלבו של הספר נמצא דיאלוג נוקב ולפעמים גם כואב עם המקורות התורניים וה’רבניים’, כולל אלו שנראים במבט ראשון (ולפעמים גם במבט שני) ככאלו שמנמיכים את האישה ומעמידים את כל כולה על היותה יצור בעל גוף מיני. מתוך עיון בכתבי הרב שג”ר, והחלת העקרונות שבהם על סוגיות חז”ליות, מאמצת הרבנית מבורך גישה מורכבת, ומבחינה בין ‘צניעות’ ל’בושה’ ומבקשת לייצר חיבור ליופי ולשמחה שבמיניות ודווקא מתוך כך לנקוט איפוק בצורת הביטוי שלה. הצניעות, כך לפי הרבנית מבורך, היא ביטוי לתשוקה, לרומנטיקה, לרצון להפוך את הגוף והמיניות לשפה אינטימית ומיוחדת לקשר שבין איש ואשה אשר כרותה ביניהם ברית.
אחד המאפיינים המייחדים את הגישה ה’בריאה’ היא הרצון לאפק ולמתן את הופעת המיניות אך לא להכחיד או להכחיש אותה. אי אפשר, קובעת הרבנית מבורך, לטעון שהמיניות היא דבר רצוי ומקודש, ובה בעת להכחיד כל מופע שלה מחוץ לנישואין. “גניזת הגוף הנשי לא הולכת ביחד עם מיניות יהודית בריאה”, זוהי כותרת של אחד הפרקים בספר, אשר הולך ומפרט איזו צורה לובשות הלכות צניעות המגיעות מתוך שיח בריא שאין בו לא ממבוכת המתירנות ולא מן החרדה הפוריטנית. וכך הולכת הרבנית מבורך ומפרקת את המשלים וההמחשות הידועות מן הסמינריונים של בני-עקיבא, וקוראת לשיח אחר של צניעות מתוך העצמה של המיניות ושמחה בקיומה. ומי שהתרווחו בנחת בכורסא בחלק הראשון של הספר, המבקר את התרבות המערבית המתירנית, הופכים כעת דרוכים יותר מול העידוד של נשים ונערות “לחבק את התשוקה המינית” ולתת לה מקום במסגרת ההלכה גם לפני החתונה.
הרבנית אוריה מבורך היא יועצת-הלכה ותלמידת-חכם שמאחוריה שנים רבות של הוראת-תורה, והדבר ניכר בשליטה שלה במקורות ובשיח שלה עמם. השילוב של תיאור אישי בגוף ראשון של החוויה הנשית, אוצר מסחרר של מובאות מעולם התרבות, וכתיבה תורנית מקצועית, הופך את הספר לתוצר מיוחד במינו. ויחד עם זאת, נדמה לי שלא ניתן משקל מספיק להסתייגויות שקיימות במקורות ביחס למיניות. דומני שבמרחב שבין ‘פוריטניות’ לרומנטיקה יש מקום גם לחשש בריא מפני התופעות השליליות שהמיניות מביאה עמה. ושאולי קצת יותר מדי אמון נותנת הרבנית מבורך במין האנושי כאשר היא מעמידה את הלכות צניעות כולן על טהרת שימור הסוד הרומנטי. גם בגוף בריא יש מקום, לעניות דעתי, למערכת חיסונית המציבה גבולות לאלמנטים שעשויים לאיים עליה ולסחוף אותה למחוזות של החפצה והתמכרות ורדידות.
אפשר להסכים עם הרעיונות והתכנים של ‘מה את מבקשת’, ואפשר גם להסתייג מחלקם, אבל דומני שבשנים הקרובות אי אפשר יהיה להתעלם מהם. עם השפה הקולחת והכובשת, עם הניתוחים העמוקים והחדים, ובעיקר עם הכנות והיושרה שלה, מנסחת הרבנית אוריה מבורך את אבני-היסוד של סוגיית הצניעות והמיניות-היהודית. מאז שקראתי אותו, המושגים שמציף הספר מלווים אותי בכל מקום, גם כשאני יושב מול הגמרא או השולחן ערוך וגם כשאני שומע רדיו או מציץ ב-ynet, הופכים כעין משקפי-קריאה חדשים על ההלכה, התרבות-הכללית והחיים עצמם.