בחזרה להגדרות

הרצון להשתחרר מן המגזר ולהתחמק מהגדרה עצמית בשם ‘אינדיבידואליזם’ רומנטי, נדון לכישלון. לעומת הקונספט הרדוד של אינדיבידואליסטים בדיוק כמו כולם, דווקא הזדהות עם ההגדרות – בד בבד עם הגמשתן – וחזרה אל המגזריות, יוצרות סיכוי כלשהו לעצמיות בעידן הפוסטמודרני. מסה

-“אני מעבר להגדרות”

– “גם אני!”

 (ציטוט)

התודעה העצמית המקשרת אינדיבידואליזם עם שחרור מהגדרות, גורמת לרבים כיום לנטוש את סממני הזהות הדתית המגזרית, בטענה ש’הם מעבר להגדרות’. המגזר הדתי, באמות המידה החיצוניות שהוא מציב כדי להשתייך אליו, דוחף רבים למקום שבו הם נאבקים לקרוע מעליהם את המצרים החיצוניים ש’לא באמת אומרים שום דבר’, ולברוא את עצמם מחדש כאינדיבידואלים, נטולי הגדרה עצמית ונטולי מגזר. לא רוצים שיקטלגו אותם, לא מעוניינים להיות בני זיהוי והגדרה.

במאמר זה אנסה להצביע על הכשל של תנועת הבריחה מהגדרות, ולהציע לה אלטרנטיבה הקוראת לחזור להגדרות המגזריות, ולמעשה לבחור בהן מחדש.

אחלק את המאמר לשני חלקים: בחלק הראשון אתקוף את ההתנערות מההגדרות, באמצעות פירוק מושג ה’אינדיבידואליזם’ בעידן הפוסטמודרני. פירוק זה יישען על שני טיעונים: טיעון אחד נוגע להיבט התרבותי-טכנולוגי-קפיטליסטי של הפוסטמודרניזם, ולמעשה תוהה על מידת הישימות התרבותית של האינדיבידואליזם כיום. הטיעון השני נוגע להיבט הפילוסופי של הפוסטמודרניזם, ומערער על ההיתכנות התיאורטית של אינדיבידואליזם, לאור התופעה הפילוסופית המכונה ‘המפנה הלשוני’, כפי שיתבהר. בחלק השני של המאמר איעזר בהגותו של הרב שג”ר כדי להציע, אמנם בקווים כלליים בלבד, בנייה מחדש של ‘זהות’ ו’עצמיות’ דתית. זוהי עמדה פוסטמודרנית שאיננה נשענת על אינדיבידואליזם, ועל כן היא איננה מפחדת מהגדרות, אלא מוצאת דווקא בהן את נקודת המוצא של חירותה.

שני מיליון אינדיבידואלים

בספרו פוסטמודרניזם[1] מצביע פרדריק ג’יימסון על אחד ההבדלים המרכזיים בין העידן המודרני לעידן הפוסטמודרני: בעידן המודרני, בעקבות הופעתו של זרם האקזיסטנציאליזם, האינדיבידואליזם היה כרוך ללא הפרד במצב של בדידות. מושגים כגון ‘ייחודיות’, ‘אותנטיות’ ו’מקוריות’ נקנו בתהליך הרואי של חיפוש עצמי, שבמהלכו מסרב הפרט לקבל על עצמו כל זהות שהוכתבה לו מראש. רק היחיד שהגיע למדרגה של חירות קיצונית וברא את עצמו מחדש יש מאין, עד כדי השתחררות מכל ממד אובייקטיבי, הוא זה שמצליח לגעת באינדיבידואליזם. אינדיבידואליזם פירושו התמקמות מוחלטת בסובייקטיביות.

התוצאה: הנך חופשי ואותנטי, אך בלתי נגיש לחלוטין. נותרת לבד. ייחודיותך היא כה פרטית ואישית, עד שכל ניסיון לבטא אותה כלפי חוץ באמצעות מחוות לשוניות המקובלות על הכלל, גוזר על הסובייקטיביות הפרטית שלך להתפוגג במרחב ה’אובייקטיביות’. כל ניסיון לזכות בהכרה או בהבנה מצד החברה, מערער את הסטטוס האינדיבידואלי שהשגת בעמל כה רב.

בתקופה הפוסטמודרנית, לעומת זאת, כבר אין צורך לשלם את מחיר הבדידות. שנאמר: We are all individuals! כשחברי מונטי פייטון טבעו את ההגיג האירוני והמבריק הזה, ספק אם הם עמדו על מלוא המשמעות של אימוץ הרעיון הזה על ידי המון עם, שכלל לא מוטרד וגם לא חש מגוחך כתוצאה מן הסתירה הבסיסית המגולמת בו. ואם נשאל את עצמנו, כיצד זה מצליח? מה חזק יותר מסתירה לוגית? תשובתו של ג’יימסון תהיה: קפיטליזם.

הקפיטליזם הטכנולוגי פתר את הסתירה המגולמת ברעיון ‘כולנו אינדיבידואלים’, בכך שרתם את האינדיבידואליסט לעבוד אצלו בתור נציג מכירות. הוא מציע לסובייקט הפוסטמודרני הצעה שאי אפשר לסרב לה: היה נון-קונפורמיסט, וזה יקנה לך תחושת שייכות.

התבוננות פשוטה בשגרת היומיום תגלה לנו עד כמה קל להיות אינדיבידואל (כמובן, התהליך לא יושלם עד שיתבצע גם תשלום לתאגיד כלשהו): בשנות התשעים, למשל, היינו יכולים להתהדר בבושם ‘הוגו בוס’, שהופץ בהמוניו תחת הססמה: “Don’t imitate. Innovate” (אל תחקה – תחדש). אך מכיוון שמדובר בסך הכול בניחוח נטול הגדרה, כזה שאף אחד לא באמת יכול לזהותו ברחוב ולומר: “תראו, הנה אינדיבידואל!”, שיווקה ‘הוגו בוס’ במקביל חולצות שעליהן יתנוסס הלוגו שלה, לצד הססמה הזו. מאוד חשוב להיות בר זיהוי כשמדובר באינדיבידואליזם.

כיום, מחירי האינדיבידואליזם צונחים אפילו לחמישה שקלים בלבד. חברת קוקה קולה פצחה לאחרונה בקמפיין ששמו Extraordinary Collection: טכנולוגיה חדשנית מאפשרת לה להדפיס שני מיליון בקבוקי דיאט קולה עם עטיפות ייחודיות, שונות לחלוטין זו מזו. נדמה שאין צורך להסביר מדוע, ובכל זאת, כך התבטאה החברה בפרומו מיוחד שחשף את הקמפיין: “מטרת המהלך היא להמחיש לאוהבי דיאט קולה שהם בעצמםExtraordinary , ולהעניק להם בקבוקים יוצאי דופן וייחודיים במינם, בדיוק כמו שהם”.[2] האינדיבידואליזם ה’טהור’ שפיתחו המודרנה והאקזיסטנציאליזם הפך למשאב כלכלי נוח, שניתן להפוך אותו למוצר צריכה לכל המרבה במחיר.

חצאיות מ'אותנטי'

כעת, הבה ננסה להיעזר ברפלקסיה בכדי לבחון את תגובתנו לנאמר עד כה. אני מרשה לעצמי לשער שאיש מבין הקוראים לא חש נבוך כתוצאה מאיזושהי ‘אמת’ שטפחה כאן על פניו. לא התרחשה פה חוויה של התפכחות עצמית, שהרי, רובנו ממילא לא רואים את עצמנו חלק מזה. כפי שאמרה לי פעם מישהי: “הרי אף אחת מאתנו לא באמת קונה חצאית ברשת הבגדים ‘אותנטי’ כדי להרגיש אותנטית”.

אני מסכימה לחלוטין. רובנו כלל לא שייכים לאותו המון משולהב שזועק We are all individuals. אנו רוכשים בגד מתוך ידיעה שגם אם על התגית שלו מובטחת לנו אותנטיות, רבים אחרים כמונו רוכשים את אותה אותנטיות בדיוק. אנחנו גם לחלוטין מודעים לכך שבגד, משקה או בושם, המיועדים ‘לשימוש חיצוני בלבד’, אינם יכולים להשתייך לקטגוריה של ‘פנימיות’. בכלל, ניתן לשער שקריאת הניתוח הביקורתי הזה, השם ללעג את האינדיבידואליסט הפוסטמודרני, רק מעלה אצלנו את תחושת האינדיבידואליות שלנו בעיני עצמנו. מה לנו ולזה? אנחנו לא כמוהם, אנחנו מפוכחים.

נכון, רובנו מפוכחים. אך הטעות שלנו באה לידי ביטוי במחשבה שזה מה שמשנה. זאת משום שגם אם יש בנמצא מישהו שאיננו נתון תחת האשליה של ההיבט התרבותי-טכנולוגי-קפיטליסטי, הוא עדיין מוכרח לתת את דעתו על ההיבט הפילוסופי, שמטיל בספק את היכולת, ולו של האדם המפוכח ביותר, לטעון לאינדיבידואליזם.

אסביר: כאשר אני מכריזה שזו טעות, אין כוונתי לומר שאדם הרואה את עצמו מפוכח מהמניפולציות השיווקיות המוכרות לנו אינדיבידואליזם בשקל תשעים, למעשה שוגה באשליות משום שהוא בכל זאת נתון להשפעתן. להיפך. טענתי, שנשענת על עקרונות פילוסופיים שמיד נדגים אותן, תנסה להראות שכיום, בעידן הפוסטמודרני, זה כבר לא משנה מה אני חושב באופן אישי.

מושג האינדיבידואליזם, שיישומו התרבותי נשען על האקזיסטנציאליזם המודרני, הוא זה שמטעה אותנו להתמקד בסובייקט. הוא שאחראי על הטעות השגורה, הגורמת לנו לחשוב שכדי לדעת למה התכוון המשורר, יש לשאול אותו. הפילוסופיה הפוסטמודרנית לא מכריזה על ‘מות הסובייקט’ ו’מות המחבר’ סתם מתוך תאוות רצח. יש לה סיבה, ולמען האמת, הקפיטליזם הוא רק חלק מזערי ממנה. הסיבה העמוקה יותר נעוצה בתופעה הנקראת ‘המפנה הלשוני’, ועליה אפרט להלן.

מדוע לא לשאול את המשורר למה הוא התכוון? ובכן, הבה נשאל אותו: היווכחו בעצמכם מה קורה.

 

חבר שעוסק בכתיבה עיתונאית סיפר לי שארוסתו ביקשה ממנו לכתוב לה שיר אהבה. בהתחלה הוא שקל את הרעיון ברצינות, אך לאחר כמה רגעים פסל אותו לחלוטין: הוא תיאר כיצד חלפו במוחו שלל מילים שהיו מועמדות להשתזר בתוך השיר, אך אף אחת מהן לא עמדה בקריטריון האותנטיות. הוא חש כיצד כוונתו הפנימית לא מעלה ולא מורידה דבר; כל ניסיון להרכיב משפט בעל עומק וייחודיות, קרס תחת האפקט הנדוש והבנאלי שנלווה למילים הללו, מבלי שהייתה לו כל שליטה על כך.

מסתבר שאין לאותו עיתונאי-משורר שום מילה שבאמצעותה הוא יכול לבטא אותנטיות ומקוריות, מבלי לבטא בו זמנית גם את ההיפך הגמור. רשת הבגדים ‘אותנטי’ לא אשמה בכך. היא רק מייצגת מציאות תרבותית מסוימת, שבה אין באוצר המילים העומד לרשות הפרט שום מילה המציינת ‘פנימיות’ או ‘עומק’, ומאפשרת לו להביע אבחנה בין פנים לחוץ. נסו לחשוב על מילה כזו, מובטח לכם שלא תמצאו. ‘פנימיות’? בכל דוכן כיפות תמצאו שלל כיפות צמר שמסדרות לכם בקלות את הפנימיות. ‘חוסר הגדרה’? זה נמצא בערמה של כובעי הקסקט. העובדה שאתם באופן אישי כלל לא נמנים על חובשי הקסקט, לא מסייעת לכם כאן. שהרי ‘מי שואל אתכם (באופן אישי)?’. כובע הקסקט הוא רק סימפטום של שיח, שנטל את המושג ‘חוסר הגדרה’ והעניק לו תוכן ששולל את עצמו לחלוטין, ואין אף אחד, אף סובייקט קונקרטי ולו המפוכח ביותר, שיכול לעשות דבר בעניין הזה. תופעת כובעי הקסקט משקפת כיצד גם המושג ‘חוסר הגדרה’, שאמור במהותו לבטא רצון שלא להיות מקוטלג, מכיל בתוכו את ההיפך הגמור: אין כיום חוסר הגדרה שלא נכנס למלכוד ההגדרה.

מושגים כמו ‘אותנטיות’ ו’חוסר הגדרה’, כמו גם כל המושגים האחרים המציינים אינדיבידואליזם, נכשלים בשני ההיבטים גם יחד: בהיבט התרבותי, הם לא מצליחים לבטא אבחנות בין פנים לחוץ, בין עומק לשטחיות. בהיבט הלשוני-פילוסופי, בהיותם חלק מ’שיח’, הם לחלוטין אינם כפופים לכוונתו האישית של מי שכן מעוניין לבטא אבחנות כאלו.

העובדה שחנות בגדים המכנה את עצמה ‘אותנטי’ לא מעוררת בנו פרץ צחוק אדיר; העובדה שגם אנחנו מתרגשים למצוא את שמנו הפרטי מוטבע על בקבוק קולה, אף שברור לנו שאיש לא חשב עלינו באופן אישי – אלה מוכיחות שהפנמנו את ה’עצמיות’ החיצונית הזו, עד שאיננו חווים אותה כסתירה, מה שלמעשה מרוקן אותה לחלוטין מתוכן.

וכך, שיח האינדיבידואליזם הנבוב, גם אם הוא לא מצליח לשכנע אותנו לקנות משהו, עדיין משתלט לנו על השפה. נסו לומר את המילה ‘אותנטיות’ מבלי לחוש טעם תפל בפה. פלא שאנחנו לא מצליחים לבטא את עצמנו?

'איך אומרים? "אני אוהב אותך"'

תחושת הקושי להתבטא, בד בבד עם תחושת התפלות הנלווית לכל ניסיון לומר משהו שהוא ‘שלי’, נובעת לדעתי מהפנמה אינטואיטיבית ובלתי מודעת, של ‘המפנה הלשוני’.

המפנה הלשוני הוא ה’רגע’ שבו הפילוסופיה עברה מהתמקדות בסובייקט להתמקדות בשיח ובשפה שבמסגרתם יכול הסובייקט לתמרן. זאת משום שמה שקובע מי אני, ‘מיהו הסובייקט’, איננו הכוונה האישית שלי, אלא השפה שבה אני חושב ומדבר. שפה שלא אנחנו המצאנו אותה, ואיש לא ברא אותה במו כוונותיו הפרטיות. ה’שיח’ הוא שמבטא את עצמו דרכנו ובאמצעותנו. גם אם אותו חבר היה מצליח לבסוף לכתוב שיר לאהובתו, הוא עדיין לא היה במעמד של ‘מחבר’. הוא אמנם המחבר הקונקרטי של הטקסט שלו באותו רגע נתון, אבל המחבר ‘מת’, כי לפתע התגלה שכל מה שיש לו זה את כושר הציטוט.

האם הפוסטמודרניזם, המכריח אותנו לבטא את עצמנו רק באמצעות שימוש בציטוטים, בהכרח גוזר עלינו אלם או נוטל מאתנו את העצמיות? לא בטוח. ייתכן שנצליח לבטא את עצמנו, אם נקבל את זה שלא את עצמנו אנחנו מבטאים.

ניתן להדגים זאת בדבריו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז’יז’ק. לדבריו, כיום למעשה כבר אי אפשר לומר “אני אוהב אותך”. במקום זאת, כל שאפשר לומר הוא ‘איך אומרים? “אני אוהב אותך”‘.[3] נדרשת כאן אירוניה, קריצה עצמית, מודעות לכך שאני לא אומר כאן שום דבר חדש, שהרי כולם אומרים זאת; כולם נתונים בתוך משחק שפה מסוים של ‘אהבה’, שבמרכזו המשפט “אני אוהב אותך”. ובכל זאת, אני אומר זאת בכנות, ואת יודעת את זה, ומתרגשת. ‘בקטנה’, בלי פאתוס. אבל באמת.

האם יכול להיות טיפוס דתי כזה? טיפוס דתי כן ועצמאי, שמסוגל להתקיים בחופשיות מאחורי מילים והגדרות שלא הוא ‘חיבר’ אותן?

הגדרות הן כל מה שנשאר

עגנון – לפחות לפי סיפוריו – נראה לי יהודי כזה. מבטו האירוני לא מאפשר לו להיות אחד היראים ממש, והוא מספיק פיקח להבחין בנואלות של המתח וחוסר התוחלת שבו, אך מבטו זה לא חוסם בפניו את ההתקשרות עם היום [ראש השנה, א.מ], התקשרות שבצורתה שלה, האסתטית ביסודה, מחזירה אותה לתשתיות עמוקות של קיום אנושי ויהודי כאחד.

לאירוניה תפקיד חיובי. היא איננה ציניות. הציניות לועגת לתופעה ומציגה אותה כפתטית. אך האירוניה היא אותה דקות התופסת את הדבר הן מבפנים והן מבחוץ בו-זמנית. בכך היא מודעת הן לרצינותה של התופעה, מחד, והן לסופיותה ויחסיותה, מאידך. האירוניה באה להדגיש את העובדה שאפשר גם אחרת … רפלקסיה זו שבאירוניה מפיחה ממד של רוחניות בתפיסה המוגשמת. היא לא מאפשרת את מוחלטותו של הביטוי הספציפי, בכך שחושפת היא אותו אל מוגבלותו. ביחס למעשה הדתי, הרי זה צעד חשוב מאין כמוהו, כיוון שמעשה זה אמור לחבר את האדם עם ריבונו של עולם, עם האינסוף. קיים פרדוקס בעצם הניסיון לתפוס את העניין האלוקי בכלים מוגבלים – מעשים, מילים, וכו’. הללו מעוררים מועקה אצל המאמין המעמיק. האירוניה מחלצת אותו ממועקה זו. היא מוסיפה ממד של קלילות למעשה הדתי ובכך מרחינה אותו, לא מאפשרת לו להתקבע ולתפוס את עצמו כמוחלט, ובכך למעשה דווקא מאפשרת אותו (הרב שג”ר, על כפות המנעול, עמ’ 26) .

האירוניה היא קטגוריה שמקובל לראות אותה כפוסטמודרנית. היא מאפשרת לנו להפסיק לקחת את ההגדרות שאנחנו מזדהים אתן כל כך ברצינות, ובה בעת להתעקש עליהן. האירוניה הפוסטמודרנית מחזירה למרכז הזירה את ההגדרות.[4] המפנה הלשוני שעליו נשען ההיבט הפילוסופי של הפוסטמודרניזם, המעבר מעיסוק באינדיבידואל לעיסוק בשיח, לא מסוגל לאפשר לנו שחרור מהגדרות. זאת משום שלשיטת המפנה הלשוני, כל מה שיש לנו הוא ‘הגדרות’, ‘מילים’ ו’מסמנים’. גם התקיימות של סתירות איננה יכולה להתקבל כאן. זאת משום שלאחר מות המחבר ונטישת החיפוש אחר ה’כוונה’ הסובייקטיבית של הדובר, הקריטריון היחיד שנותר לנו להעריך באמצעותו ‘כנות’ הוא – קוהרנטיות. לפיכך, אם יוכח שהדיבור שלך בעצם סותר את עצמו, תוכרז כבלתי קוהרנטי ותיעשה בזאת טרף-קל לביקורת פוסטמודרניסטית.

צמחוני שלועס סטייק?

האם נוכל, למשל, למצוא כיום אדם המכריז על עצמו שהוא צמחוני, בעודו לועס סטייק? אין ספק שלא. אם בכל זאת יימצא אדם כזה, הוא לא יוגדר כאינדיבידואל חופשי מהגדרות, אלא לכל הפחות כצבוע, כאדם שמקיים דיסוננס בין ההצהרות האידיאולוגיות שלו לבין התנהגותו בפועל. קשה גם למצוא זמר דתי שמופיע עם הלהקה שלו בשבת. העובדות התרבותיות מוכיחות שמה שנתפס כסותר, פשוט לא קיים.

מה כן ניתן למצוא כיום? אישה חרדית שמביימת סרט שובר קופות בהוליווד; אמנית דתייה הלומדת בבצלאל; דוקטורנט במחלקה לפרשנות ותרבות שמעולם לא גזז את פאותיו, וקרא לבת שלו אדל. זוהי ה’זהות ההיברידית’ המיוחסת לפוסטמודרניזם. זהות היברידית אין פירושה שחרור מהגדרות, אלא הגמשה שלהן. קיים הבדל תהומי בין פריצה של ההגדרות תוך השתחררות מוחלטת מהן, לבין הגמשה שלהן. בעוד שבאפשרות הראשונה ניסינו לבטל את ההגדרות כליל, האפשרות השנייה מבוססת באופן אינהרנטי על קיומן של הגדרות, אותן יש לנו עניין להגמיש.

מה ההבדל בין שילובים שנתפסים כיום כסותרים ולכן אינם קיימים, לבין צירופים ‘היברידיים’, שניתן כיום למצוא אותם יושבים לידנו באוטובוס? למעשה, אין כל הבדל מהותי. הסיבה היחידה שאנחנו לא מקבלים כיום את הזמר הדתי שמופיע בשבת איננה נעוצה בעמדה שלי או בעמדתו של כל סובייקט אחר באופן אישי. אף אחד לא שואל את הסובייקט. שואלים את ה’שיח’, וזוהי, לעניות דעתי, המגזריות.

הרי מהו מגזר? יותר משמדובר באוסף של אנשים, מדובר על שיח, שאיננו אלא אוסף של מילים. השיח של המגזר הדתי הוא המילון שאליו נפנה בכדי לגלות את משמעותן, המשתנה בכל דור ודור, של מילים כמו ‘דתי’ ו’לא דתי’. אדם המופיע בשבת ומכריז על עצמו כיום כ’דתי’, שולל בזאת כל ערך קומוניקטיבי מהמילה ‘דתי’, והופך אותה למילה חסרת משמעות, שאיננה אומרת דבר. בכך הוא מכריז על שפתו כעל שפה פרטית לחלוטין, ולכן, בלתי רלוונטית.

ניקח למשל זהות היברידית של אמנית דתייה. העובדה שהיא אמנית דתייה, שלא לומר דוסית, היא זו שמעניקה לאמנות שלה את המשמעות החתרנית שלה, בהקשר של שיח הזהויות. אמנית דתייה עושה משהו לקשיחות של השיח החילוני והדתי גם יחד. לחלופין, ברגע שהיא תחליט להופיע או ליצור בשבת, לא יישאר דבר מהחתרנות שלה בהקשר הזה. היא פשוט לא ‘דתייה’ יותר. שוב, מה שקובע את הערך של המילה ‘דתייה’ הוא שיח המגזר, ולא שפתה הפרטית ה’אינדיבידואלית’ כביכול.

אם כן, בעוד שהשתחררות מהגדרות היא בלתי מעניינת במקרה הטוב, ובלתי אפשרית במקרה הפחות טוב, הגמשה של הגדרות היא פעולה חתרנית. לעומת הקונספט הפוסטמודרני הרדוד של אינדיבידואליסטים בדיוק כמו כולם, דווקא הזדהות עם ההגדרות, בד בבד עם הגמשתן, מהווה סיכוי כלשהו לעצמיות בעידן הפוסטמודרני.

השפה בחרה בי

בספרו כלים שבורים ובמקומות נוספים,[5] מתאר הרב שג”ר טיפוס מסוים של דתיות: מדובר בציוני דתי פוסטמודרני אורתודוקס, שמשתמש באפשרויות שפתח הפוסטמודרניזם כמנוף לקיומו הדתי ולהגדרתו העצמית כדתי.

 

ההיגיון של המעבר מפוסטמודרניזם למיסטיקה הינו פשוט; ניע מחשבתי קטן מוליך מתפיסה פלורליסטית של משחקי לשון שבה אין אמת … מתפיסה רלטיביסטית שפופה, לתפיסת דביקות מיסטית האומרת שהכל אמת ושהכל באלוקים, וש’לית אתר פנוי מיניה’. לפי הקבלה תפקיד האדם הוא לזכך ולהרחיב את הכלים, להפשיר אותם מנוקשותם הדוגמאטית, כדי שיהפכו כלי לאור אינסוף.

 

הדקונסטרוקציה הפוסטמודרנית שוברת את הכלים, וטוענת שהמציאות איננה אלא קונסטרוקט תרבותי, אך הפרשנות הקבלית הינה כי שבירה זו של הכלים מביאה לזיכוכם. האדם איננו יכול ליצור יש מאין, אך יכול הוא להשתמש בשברים כדי לברוא עולם חדש (הרב שג”ר, כלים שבורים, עמ’ 27-25).

נשים לב שהרב שג”ר מבחין כאן בין שבירת ההגדרות, אפשרות שאותה הוא דוחה, לבין שימוש בהגדרות באופן גמיש ומזוכך יותר. נשים לב גם לכך שהוא מבדל את עמדתו מרלטיביזם. אחת הסיבות לאי ההיתכנות של שבירת ההגדרות, מנומקת במתקפה הפוסטמודרנית על מושג הרלטיביזם. למרות התדמית הפוסטמודרנית שלו, כיום מקובל לבקר את הרלטיביזם ולטעון כלפיו שהוא איננו רעיון פוסטמודרני מובהק.

הרלטיביסט חוטא למעשה ב’מודרניזם’, משום שהוא סבור שהוא יכול להתפרק מהשיח ומהשפה שבהם הוא חושב, ולהתרומם לעבר נקודת מבט נייטרלית, כביכול מחוץ לשפה. מתוך נקודת מבט זו, כל האפשרויות נראות לו שוות ויחסיות: אם רק ירצה, יוכל לאמץ לעצמו זהות חדשה המוצאת חן בעיניו. נקודת מבט שכזו מובילה אותו פעמים רבות לחוסר יכולת להתמסר באופן טוטאלי לאפשרות אחת ולהתגדר בתוכה. מה לי הכא מה לי התם?

לעומת זאת, תפיסה פוסטמודרנית עמוקה הנשענת על המפנה הלשוני, מוכיחה לרלטיביסט שהוא מרמה את עצמו, ולכן מאשימה אותו בחוסר כנות. זאת משום שבמובנים רבים, אין לי יכולת להתפרק מה’מובן מאליו’ שלי ולהתרומם לעבר נקודת מבט נייטרלית לכאורה, שממנה כל אמת אחרת היא שוות ערך. אם נשתמש בדוגמה המוכרת: לעולם לא יוכל אדם מערבי להתבונן על מעשה של רצח על כבוד המשפחה, ולטעון שנקודת המבט הרלטיביסטית שלו לא מאפשרת לו לראות זאת כ’רצח’. המושג רצח מהדהד מתוך האופן שבו נתפסת הפעולה הזו בעולמו של הסובייקט המערבי, ולמעשו כופה את עצמו עליו, אם ירצה בכך ואם לא.

מציאות חיי אמנם לא יכולה לכפות עליי אמונה בערכים, אבל היא כופה עליי תבניות חשיבה וקונבנציות לשוניות שהשתחררות מהן היא משימה קשה ביותר עד בלתי אפשרית. במובן הזה, המפנה הלשוני הוא דטרמיניסטי, מה שממצב אותו כמנוגד באופן עמוק לאינדיבידואליזם המודרני, המבוסס על חירות מוחלטת.

בהקשר הדתי, אין לי יכולת להשתחרר באופן מוחלט מאחיזתה של השפה בי, ולצלול לתוך ‘אמת אחרת, אמתית לא פחות’ שאיננה שלי. כתוצאה מכך עומדות בפניי שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא לאמץ כלפי חוץ זהות אחרת, תוך התכחשות מסוימת למצבי.[6] האפשרות השנייה היא לקבל מתוך בחירה את ה’אמת שלי’ שמגולמת בשפה (הדתית, ואולי אף המגזרית) שבה אני חושב. שפה שלא אני בחרתי בה, היא בחרה בי. את האפשרות השנייה מפתח הרב שג”ר באופן נרחב בהגותו, כאשר הוא בונה את מושג הקבלה העצמית והבחירה בעצמיות.[7]

נסיים במילותיו של הרב שג”ר, המובאות בספרו החדש שיצא לאור זה עתה:

הפוסטמודרניזם משחרר את האדם מהנוקשות המחשבתית שהוא מטיל על העולם, ופותח לאדם עצמו את אפשרויות היצירה, כלומר את יכולתו להבנות מציאות, שפה, בריקולז’ של יסודות, לקחת ולחבר מכל הבא ליד, ולדבוק לחלוטין ביצירתו, לקבל עליו את מלוא עומסה ומוחלטותה … האדם יכול לחרוג מעמדת האנתרופולוג, החוקר את השבט אך לא מצטרף אליו, ולהיפתח להשראה. (הרב שג”ר, שארית האמונה, עמ’ 30).

דווקא הצטרפות לשפת ה’שבט’, שפת המגזר, מאפשרת לנו את הברירה היחידה של היצירה העצמית בעולם פוסטמודרני: מגזריות, מלשון גזירה והדבקה – שימוש בחומרים קיימים, הגמשתם, וחיבורם מחדש.

לשם כך צריך להשתייך להגדרה, ולהכיר במגזר כמי שאחראי על המשמעות השיחנית שלה. להאציל על המגזר את כוחו, באמצעות הכרה בו כמי שרק אתו יכול להתנהל המשא ומתן על הגמשת ההגדרות.