כשנערה בת 16 שומעת את המשפט הזה

פוסט קשה ואולי מטרגר. סליחה שלא מצאתי דרך פחות ישירה לכתוב את זה. כשנערה דתית בת 16 שומעת ממני את המשפט “מצוות עונה היא החובה ההלכתית שמוטלת על האיש לשמח את אשתו ולהעניק לה סיפוק מיני”, העיניים שלה נוצצות, הפנים שלה זורחות בתדהמה עצורה, ואני כמעט מצליחה לשמוע את האבן הכבדה שהתגלגלה החוצה מתוך הלב הטהור שלה. שלהן. כל כך הרבה פעמים זה קרה לי. אני מעבירה הרצאה לנערות, על היחס היהודי הבריא למיניות, לאהבה ולברית הנישואין, ובאופן קבוע אני אומרת את המשפט הזה. ובאופן קבוע, אבנים כבדות וטהורות נופלות ומתגלגלות על הרצפה.

כשנערות דתיות בנות 16 מגיבות כך למשפט הזה, זה לא בגלל שהן דואגות כבר מעכשיו לסיפוק המיני שלהן בחיי הנישואין. זה גם לא בגלל שהן ראו סדרות טלוויזיה מערביות שלימדו אותן שהריגוש המיני הוא הדבר הכי חשוב בזוגיות, וגם לא בגלל שהן מחפשות בן זוג על פי קריטריונים שקשורים לחדר השינה.

כשנערה דתית בת 16 מגיבה כך למשפט הזה, זה משום שהיא כבר חוותה בדמיון שלה, באופן מודע יותר או פחות, את האפשרות של ההיפך. אי שם, במאחורה של הלב שלה, היא נוצרת זיכרון. זיכרון קדום. זיכרון שהיא בכלל לא יודעת איך הוא נבט בתוכה ונהיה שייך אליה. היא הרי בכלל לא הייתה שם, ואף אישה מעולם לא סיפרה לה. אבל היא יודעת, וזוכרת. זיכרון שנישא על פני עשר, עשרים, מאתיים, חמש מאות, אלף שנה, של נשים יהודיות, שוכבות מקופלות במיטתן לאחר שהאיש שלהן קיים בהן את “המצווה”, כמו שלימדו אותו.

בחלק מהקהילות הדתיות, ממש לא בכולן, אבל בחלקן, האיש לומד מהספרים והאישה לומדת על בשרה, מהי “המצווה”. בישיבה, או בהדרכת חתנים, או בשיעור עם הרב, לימדו אותו לקצר. למעט. להילחם במה ש”היא” מעוררת בו. ציטטו לו כל מיני חצאי מדרשים, אמרו לו שתלמידי חכמים אינם “תרנגולים” ואמרו לו שהאישה שלו מוגשת לפניו “כדי להציל אותו מן החטא”. (שכחו, כמובן, לצטט בפניו את התמונה כולה, את האמת לאמיתה. כי מבחינתם, לא יכול להיות שהתורה, חז”ל, ההלכה, אומרים משהו אחר לגמרי).

אז כשהם לבד, בחשכה, והוא לא רואה את העיניים שלה, הוא יכול לבצע בה את “המצווה”. והיא יכולה להתקפל אחר כך. וככל שהם מתבגרים, והילדים נולדים, תחושת החילול מתרגלת ונעשית כמעט בלתי מורגשת. והחיים עוברים, ושבתות וחגים, והריונות ולידות, והילדים גדלים, והשמחות המשפחתיות, ויש המון במה לשמוח. אבל הבת שלה… היא לא יודעת למה היא בוכה כל כך בחופה של הבת שלה. כולם בטוחים שאלו דמעות של שמחה.

והזיכרון העמום הזה עובר מדור לדור, מאם לבת, מאם לבת, וכל נערה דתית, שמגלה לראשונה את התשוקה המינית שלה, ומרשה לעצמה להרהר לרגע על “אחרי הנישואין”, נתקלת פתאום בסלע. אבן כבדה שמוצבת בכניסה למערה עמוקה וחשוכה בתוך ליבה. ובמערה הזאת יש אישה מקופלת על מיטה, והיא לא רוצה לדעת מזה, ולא באמת רוצה לחשוב, וטוב שיש את הסלע שחוסם את הגישה לשם, כי לא יכול להיות שבעלי…

אז כשנערה בת 16 שומעת את המשפט הזה, והאבן הכבדה נופלת סופסוף, והמערה החשוכה מוארת באור הקדוש של האמת, של תורת החיים, תורת השם התמימה, והאישה המקופלת מתעוררת, וקמה על רגליה, ויוצאת מהמערה, ופוגשת את הנערה שהיא היום, ושתיהן נותנות ידיים ורוקדות יחד בתוך הלב ריקוד עמוק של שמחה ומתחבקות ומתגלגלות מצחוק… זה רגע של ריפוי, שנוצר בגלל משפט אחד.

משפט אחד שיכול כיום להיאמר מאם לבתה, ומאב לבנו, בכל בית בישראל,

בזכות הרב אליעזר מלמד.