קוראים שאלו אותי

התשובה שלי:

הנושא הזה אכן חשוב והוא לא נעלם מעייני. ברור לי שאנשים רבים כיום, גם מבוגרים ויותר מכך, צעירים, מתמודדים עם קונפליקטים קשים מנשוא בנושא הזהות המינית והמגדרית שלהם. יחד עם זאת, שימו לב שיש הרבה תחומים חשובים שהספר לא עוסק בהם, משום שהם לא הכרחיים עבור הנושא המרכזי שלו. לא רק הסוגייה הזו נעדרת מהספר, אלא גם נושאים כמו דימוי גוף (החוויה השלילית או החיובית שלנו את צורת הגוף שלנו), מוגנות (כיצד למנוע פגיעה מינית), הפיזיולוגיה של המיניות, כיסוי ראש, ועוד.  

אציין עוד, שנושא הזהות המינית והמגדרית מאתגר באופן מיוחד את היכולת שלי להתבטא אודותיו.  הסיבה לכך היא משום שלפי התרשמותי, שני צידי המתרס; גם הציבור הדתי שמרני, וגם הציבור הליברלי או הפרוגרסיבי, עדיין לא בשלים לדון בנושא הזה בצורה עניינית. נושא הזהות המינית והמגדרית לפעמים גובל בדיני נפשות, כאשר כל קבוצה חשה שהעמדה של הקבוצה השנייה למעשה מאיימת על קיומה. היות שהנושא הזה טעון כל כך, והיות שדיון בנושא הזה הוא “טרי” כל כך, (דיון פומבי בנושא מתרחש כמה עשרות שנים בלבד. במונחים סוציולוגיים ופילוסופיים אנחנו עדיין בגן ילדים), הוא עדיין נושא אופי אימפולסיבי והישרדותי, על ידי שני הצדדים.

אני מקווה שביום מן הימים הדיון הציבורי הפומבי יתבגר וייעשה מתוך ביטחון עצמי המאפשר הקשבה עמוקה. בינתיים, אני חשה שאנחנו עוד רחוקים משם.

התשובה שלי:

אני מאוד שמחה על השאלה הזו, משום שהיא עוזרת לי לחדד את מושא הביקורת שלי. כמובן שאני גם אישה מערבית. אני רואה את עצמי בת בית בתרבות המערבית. אני נהנית מפרותיה המדעיים, האמנותיים, הטכנולוגיים, הפילוסופיים והמוסריים. למעשה, ביקורת תרבות היומיום היא שיטה פילוסופית-סוציולוגית מערבית למדי, ואני מזדהה איתה ומפתחת אותה.

הביקורת שלי היא לא על “המערב” כמכלול, אלא רק על היבטים שבהם אני חשה שהמערביות מנוגדת לזהות שלי כאישה יהודית דתית. ללכת לרופא, לשמוע מוסיקה קלאסית, ג’אז או רוק, להשתמש באפליקציית ניווט בנהיגה, לחשוב באמצעות תאוריות פילוסופיות שצמחו במערב אירופה, כל אלו אינן פעולות שמנוגדות לזהות הדתית שלי, ולכן ההגדרה שלהן כ”מערביות” איננה פרודוקטיבית עבורי.

אם אנחנו רוצים לייצר דיון מעניין על ההבדל בין יהודי למערבי, נצטרך לאתר את אותם צמתים שבהם המערבי והיהודי נפרדים ועומדים משני צידי המתרס. מיניות, למשל, היא אחד הצמתים המשפיעים ביותר על חיינו, בהם הפער בין היהודי למערבי לא יכול להיות גדול יותר. הספר הזה הוא ניסיון ליצר מפת התמצאות בתוך הפער הזה.

 

התשובה שלי:

הספר אכן לא מתיימר להיות מאוזן או נטרלי. אני חושבת שצריך לתפוס את הספר הזה כמו תרופה. כפי שאני רואה את הדברים, התרבות המערבית לוקה כיום בבעיה רצינית מאוד בכל הקשור למיניות, לאהבת אמת ולנישואין.

חשבו על כך: נניח שאנחנו באים לרופא עם בעיה – אכלנו המון ג’אנק פוד וכעת הכולסטרול שלנו גבוה, הלב שלנו חלש וקשה לנו לעלות במדרגות. האם הרופא אמור להציג לנו גם את הצדדים החיוביים של הבעיה הזו? האם הוא אמור לומר לנו שלמרות נזקיה הפיזיים, אכילה “משוחררת” יכולה להיות טובה לשמחת החיים שלנו? האם הוא אמור לספר לנו שטיפוס איטי במדרגות אכן יכול להיות סימפטום מתסכל של לב חלש, אבל לפחות הוא נותן לנו זמן להתבונן לעומק על התמונות שתלויות על הקיר בחדר המדרגות?

יכול להיות שהרופא אכן מאמין שבכל מצב קשה שנקלענו אליו, יש גם היבטים חיוביים. אבל זה לא מתפקידו להצביע עליהם בפני האנשים שמבקשים את עזרתו. הרופא אמור לעזור להם לזהות את הבעיה שלהם, ולספק להם תרופה.

התרופה שיש בספר הזה נוסתה כבר על עשרות אלפי קוראים. מתוך אינספור תגובות שקיבלתי עד היום, אני יכולה להעיד: התרופה הזו טובה. היא עובדת, באופן שאני אפילו לא שיערתי. היא נוגעת בלב הקוראים ומחברת אותם לעצמם, לתורה, לקיום הלכה, לשמירת צניעות, שמירת עיניים, שמירת נגיעה. היא נותנת להם כלים לזהות את הכוחות ההרסניים שמופעלים עליהם באופן סמוי, באמצעות משפטים שגרתיים ואפילו תמונות. היא גורמת להם להאמין באהבה, לשאוף לברית של אמת עם בחיר ליבם, והיא עוזרת להם לא להתפשר על מה שהם מבקשים, תוך מוכנות להקריב ולהתאמץ לשם כך.  

אין זה אומר שהשיח המערבי או הפוריטני בנוגע למיניות עושים אך ורק נזקים. יש אנשים שחיים טוב תחת השיחים הללו, ויש אנשים שלמרות הנזקים והמחירים שהם משלמים, זוכים גם לתופעות לוואי חיוביות של השיחים הללו. אבל תגובות-קוראים רבות, מפורטות ועמוקות כל כך, לימדו אותי לא רק שהתרופה מצליחה להתמודד עם הבעיה, אלא שאכן יש בעיה: בעיה חמורה של שיחים לא בריאים, שאנשים רבים רק מחכים להשתחרר מהם, באמצעות “השיח היהודי הבריא”.   

בכל אופן, אם את מעוניינת לקרוא על גרעין האמת שאני מוצאת בכל אחד מהשיחים המערביים, לחצי כאן 

התשובה שלי:

ראשית, הספר לא מתיימר להיות אקדמי או מדעי. אבל למעשה, יש סיבה מעניינת יותר לכך שלא כללתי נתונים סטטיסטיים ומחקרים אמפיריים, והיא קשורה לאופי המיוחד של שיטת “ביקורת תרבות היומיום”, שאותה אני מפתחת במכון אפרכסת.

ביקורת תרבות היומיום מבוססת על ניתוח הנחות היסוד של ההיגדים הכי פשוטים ושגרתיים שכולנו מבינים ומכירים. היא מבקשת לחשוף רובד של הזדהות פאסיבית שרובנו כלל לא מודעים אליו. לרובד הזה אנחנו קוראים “המובן מאליו”.

מחקרים אמפיריים, לעומת זאת, לא מסוגלים לגלות את הרובד הזה. נניח שמחקר אמפירי מעוניין לגלות מה חושבים אנשים “משוחררים מינית” על נושא המיניות. הוא יחלק שאלונים לאנשים רנדומליים, ויבקש מהם לענות על שאלה כמו: “האם אתם חושבים שמיניות היא דבר מלוכלך ובלתי טהור?”   

כאשר השאלה הזו מופנית אל האדם הפרטי, היא פוגשת רק את הרובד המודע שלו. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עונים על שאלות אידאולוגיות בהתאם לאידיאולוגיה המוצהרת שלנו, ולא מתוך האידיאולוגיה הסמויה שחלחלה אלינו ונותרה ברובד לא-מודע. לכן, אנשים רבים יענו על השאלה הזו “מה פתאום, מה, אני פוריטני?!” למרות שרגע קודם לכן, הם סיפרו לחבר הכי טוב שלהם “אתה לא מאמין איזה חלום מלוכלך היה לי הלילה”, למרות ששום דבר בחלום לא היה מלוכלך, פשוט היתה בו מיניות. 

מריה קארי, ככל הנראה תענה בכנות “מה פתאום”, על השאלה “האם את חושבת שמיניות מנוגדת לתמימות?”, למרות שיום לאחר מכן היא עשויה להתראיין ולספק כותרת כמו “הייתי עם 5 גברים בסך הכל, אני תמימה ביחס לשאר הנשים”. כשמדובר באידיאולוגיות סמויות, גם הדובר של המשפט לא יכול להצביע עליהן, אלא אם כן הוא מבצע אקט ביקורתי של חשיפת הנחות היסוד של המשפט, שזה מה שהספר מבקש לעשות.  

התשובה שלי:

הספר “מה את מבקשת” איננו ספר הלכה. הוא לא מתיימר לפסוק הלכה, אבל בנקודות מסוימות הוא מציג את עמדת ההלכה, כלומר, מתאר מציאות הלכתית נתונה, כפי שהיא כבר נפסקה קודם לכן, והתקבלה זה מכבר בציבור.

קוראים רבים מכירים את הפערים בין הפסיקות ההלכתיות השונות (למשל: יש שיגידו שלגברים אסור להסתכל על נשים בכלל, ויש שיגידו שמותר להם לשוחח עם נשים אבל לא להסתכל על הגוף שלהן). חשוב לי להציג בפני הקוראים את ההבדל בין הפסיקות הללו, כנשען על תפיסה שונה ומנוגדת של רצון השם בעולם: תפיסה פוריטנית, לעומת “השיח היהודי הבריא”.

לאחר שהספר יצא, הוא זכה לתגובות מדהימות והמלצות מרבנים ופוסקים שונים, מכל קצוות היהדות האורתודוקסית: גם רבנים ליברלים, וגם רבנים שמרנים מאוד. למרות זאת, לא פניתי לאף רב כדי לקבל “הסכמה” קלאסית על הספר, משום שהסכמה כזו הייתה עומדת בניגוד לתפיסת עולמי ומשדרת משהו לא כן ולא נכון בנוגע למקום שממנו אני כותבת.

על פי תפיסת עולמי היהודית-אורתודוקסית, רק ספר הלכה צריך לקבל הסכמה. כאמור, אין זה ספר הלכה, אלא ספר מחשבה. עולם המחשבה, כלומר, כל מה שקשור להשקפת העולם שלנו, להגות ולרעיונות, אמור להיות חופשי לחלוטין מהצורך ב”הסכמות”. היהדות איננה דת דוגמטית, ואין בה “מותר” ו”אסור” בכל הנוגע לשאלה מה אנחנו חושבים ואיך אנחנו תופסים את העולם.

ארון הספרים היהודי המחייב אותנו, מכיל על מדפיו אך ורק ספרי הלכה, העוסקים בשאלה מה מותר ומה אסור לעשות. לעומת זאת, ארון הספרים היהודי שבו אנו מוצאים את התשובה לשאלות רעיוניות ואידיאולוגיות (ספרי מחשבת ישראל, פרשנות, מדרש, ועוד), איננו מחייב אותנו בשום צורה. הספרים הללו נמצאים שם כדי לאפשר לנו לבחור מתוכם את האות שלנו בתורה, את הפנים שמאירות לנו, מתוך 70 הפנים של התורה. לא נכון לנעול את ארון הספרים הזה באמצעות “הסכמות”. מעולם לא חינכתי את ילדיי לקבל ממני הסכמה על מחשבה שהם רוצים לחשוב, אלא רק על מעשה שהם רוצים לעשות. כך אני פועלת גם בספר הזה.

אני רוצה להודות לכם, קוראים הזקוקים להסכמות הלכתיות, על יראת השמים הבלתי מתפשרת שלכם, ועל כך שאתם יודעים לעשות את ההפרדה בין הלכה למחשבה, ולכן מאפשרים לספר הזה להעניק לכם פנים חדשות-ישנות של תורתנו הקדושה.