מחשבה יוצרת נישואין

“רוב אלו שלא בוגדים היו רוצים אבל לא עושים את זה מפחד. חלק חיים פתוח אבל אף אחד כמעט לא יודע על זה. ולחלק קטן מונוגמיה מוחלטת עם אדם אחד לרוב חייהם מתאימה, והם לא מתאהבים באחרים וגם אם נמשכים לאחרים מדי פעם, זה לא מפריע להם ולא מייסר אותם והם לא מתפתים אף פעם וחיים ככה בטוב עד קץ חייהם.

“אם כל מי שבגד או חי באופן לא מונוגמי כלשהו היה מסיר את כסות השקר, היינו מגלים חברה מאוד שונה ממה שמספרים לנו. היינו מגלים את הצימרים לפי שעות המלאים בבוגדים, את המכוניות בחניונים או בטבע בלילה שבהם שוכבים זוגות שאין להם אפשרות לעשות את זה בבית כי שם מחכה בן או בת זוג, את המועדונים של חלופי זוגות המלאים עד אפס מקום וכד’.

 

“אם החברה שלנו הייתה אמיתית לגבי הכמות של אנשים שלא מצליחים להעביר חיים מונוגמיים שלמים בפועל או בטוב אז כנראה שאנשים היו מחשבים מסלול מחדש”.

***

הציטוט הזה לקוח מתוך פוסט של מאשה הלוי. למי שלא מכירים, מאשה הלוי היא אחת הנשים הפעילות ביותר בארץ בתחום הפוליאמוריה. יש לי המון מה לומר על הטקסט הזה, ובטח גם לכם. אבל אני רוצה לשים לרגע פוקוס על משהו שבדרך כלל אנחנו פחות שמים לב אליו. בספר אני קוראת לזה “ארכיטיפ”.

ארכיטיפ שזה בעצם רעיון שיש לנו שדרכו אנחנו תופסים את המציאות.

בספר שלי “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, אני מנסה להראות שכשיש לנו ארכיטיפ גרוע ושבור של “נישואין”, הנבואה הזו עשויה להגשים את עצמה ולכונן בחיינו נישואין גרועים.

וזה עובד גם הפוך. בספר אני מנסה להראות שכשיש לנו ארכיטיפ חיובי, טהור ומלא אמונה, של “האחד”, יש סיכוי גבוה יותר שהנבואה הזו תגשים את עצמה ואנחנו נכונן קשר בריא ועמוק עם “האחד” או “האחת” של חיינו.

לפעמים האופן שבו שיח מסוים מתאר את המציאות, בבחינת “עובדות יבשות”, מעניק לנו הצצה לארכיטיפים (לא בהכרח עובדתיים) שהוא נושא בתוכו.

השיח של מאשה הלוי משקף גם את הארכיטיפ שלה של מושג ה”נישואין” (כושלים, כובלים, מלאים בתסכול ובשקרים) וגם של “האחד” או “האחת” (מת לבגוד בי, לא מסוגל להתמודד עם חיי שגרה נטולי ריגושים, בכל פעם שהיא מאחרת זה בעצם כי היא היתה ברכב באיזה חניון עם משהו).

וכידוע, כמו כל הקסם הזה שקוראים לו “שיח”, טקסט אף פעם לא רק ‘משקף’ משהו, אלא ‘מייצר’, ‘מעצב’, ‘בורא’ אותו:

המשפט “מוסד הנישואין קורס”, הוא לא רק משפט תיאורי, אלא סוג של אקט: הוא מקריס את מוסד הנישואין. המשפט “כל הגברים רעילים” לא רק מתאר גברים, אלא מוליד גברים שלומדים ממנו שוב ושוב שכל מהותם היא לשחר לטרף. המשפט “אין כמעט זוג שלא בוגד”, מסיר את המכשול האחרון בפני כל אלו שהתלבטו: זהו, זו הנורמה. קדימה לחניון.

בתגובה לדבריה של מאשה הלוי, אני מצטטת לכם כאן קטע מתוך הספר שלי, מתוך פרק שאני מאוד אוהבת. שם הפרק: “מוסד הנישואין מתפרק? מה אתם אומרים!”:

“אנשים מערביים ליברלים מדברים מגבוה על מוסד הנישואין ומתארים אותו כמוסד ישנוני ומעופש שעבר זמנו. הם מתפייטים על הצורך בחופש ובשינוי ובלא לכבול את עצמי לסיפור חיים של מישהו אחד בלבד, וכו’ וכו’, אבל למען האמת, לדעתי הם פשוט מיואשים.

“אבדה להם האמונה, שאני בטוחה שבצעירותם עוד הייתה שם, שאהבה יכולה לגדול ולצמוח יחד עם השינויים של החיים וללוות אותך עד גיל זקנה, כמו הזוגות הקשישים האלה שיושבים על הספסל במרפסת ביתם ומחזיקים ידיים ומאוהבים אפילו יותר מאי־פעם.

“אנשים מערביים ליברלים כבר לא מרשים לעצמם להאמין בזה, הם התייאשו. אז במקום להגיד: “אין דבר כזה אהבה אמיתית לנצח, לכן ניאלץ להסתפק בפשרה, בזוגיות שתמיד בסוף דועכת ואז מוחלפת באחרת”, הם אומרים: “מוסד הנישואין הוא כלא”, או: “להקים משפחה? השתגעתם?! אתם לא רואים שמוסד המשפחה מתפרק?!”.

לאנשים הללו אני מתייחסת בחמלה אמיתית. אני באמת לא יודעת אם יש להם תקווה, ובהמשך אסביר למה.

“אבל בכל אופן, את עדיין לא שם. אני מאמינה ומקווה שהקוראות הצעירות של הספר הזה עדיין חולמות על אהבה גדולה, ולא כזו שמתישהו דועכת ומתפרקת.” (מה את מבקשת, עמ’ 332)

***

יש אנשים שנישואיהם מתפרקים כתוצאה מ”צד ג'”: הנישואין עלו על שרטון ואין שום דבר שיכול היה למנוע את זה. אבל לעומתם, יש אנשים שהנישואין שלהם תלויים באמונות הכי בסיסיות שבני הזוג מגיעים איתן אל תוך חיי הנישואין.

אני מאמינה גדולה ב”אמונה”. החיים והמוות ביד האמונה. אמור לי במה אתה מאמין ואספר לך איך נראים חייך…

מי שלא מאמין באלוהים, שלא יספר לי שאלוהים הוא רע ואכזר. מי שלא מאמין באהבה, שלא יספר לי ש”אין דבר כזה אהבת אמת”. ומי שלא מאמין בנישואין, שלא יספר לי שמוסד הנישואין מתפרק.