5 צעדים לנירמול תופעות הרסניות​

שי לי

אוריה מבורך

טוב, אז שי לי שינדלר יוצאת עם סרט תיעודי חדש על נישואין פתוחים. צפיתי בסוג של פרומו שפורסם ב”הצינור”, ובא לי לספק לנו כמה טיפים לזיהוי “נורמליזציה”. נורמליזציה = הפיכת תופעה שנויה במחלוקת, לתופעה שגוררת תגובות אוהדות. יש אינספור דרכים לנורמליזציה, ובדרך כלל השימוש בהן הוא באופן לא מודע. סביר להניח שאם שי לי שינדלר תקרא את הפוסט הזה, היא תגיד (בכנות) שהיא לא התכוונה ליצור את המניפולציה הזו. ואני מאמינה לה.
 
אז ברשותכם, אני מביאה כאן כמה ציטוטים מהפרומו, ולאחר כל ציטוט מציינת את סוג המניפולציה שפועלת כאן.
 
1. שי לי: “ממש פחד- אנשים שמפטרים אותם מהעבודה כשהם מספרים שהם א-מונוגמיים. אנשים שהמשפחה מפסיקה לדבר איתם כי הם א-מונוגמיים.”
המניפולציה:
שימוש בתבנית נרטיבית שמוכרת לנו מתחומים אחרים שרובנו כבר מגובשים רגשית לגביהם, והכנסת הנושא החדש לאותה תבנית מוכרת.
במקרה הזה, התבנית היא: אנשים שמפטרים אותם מהעבודה כי הם… אנשים שהמשפחה מפסיקה לדבר איתם כי הם… (נו, אם זה לא היה עוסק בנישואים פתוחים, מה היה המשך המשפט? יפה! להטב”ים!)
התבנית הזו מנסה להציג את הא-מונוגמיים כאנשים שהם:
א. בעלי זהות אישית שהם לא יכולים לערער עליה, וכל בחירה שמנוגדת לזהות הזו תהיה כרוכה בהכחשת האמת הפנימית שלהם. (בדומה ללהט”בים).
ב. נרדפים על ידי אנשים חשוכים. כמה קשה שלא להיות בצד של מי שהמשפחה שלו מנתקת איתו את הקשר על דבר כזה, על אחת כמה וכמה אם מדובר ב”זהות” שהוא לא בחר בה.
אבל האם התבנית הנרטיבית הזו מוצדקת כאן בכלל? למרות שא-מונוגמיים מוצגים בפרומו כאנשים שנושאים בחובם אמת פנימית עמוקה שמחפשת להתממש, אם נשמע את דבריו של ליעד, בעלה של שי לי, נגלה שא-מונוגמיים הם אנשים שפשוט לא יכולים להימנע ממימוש היצרים שלהם. ליעד מתראיין בסרט ואומר שמדובר בפנטזיה “מדהימה” של מימוש יצרים. (יאמר לזכותו שלפחות הוא לא נופל ל”עומק בגרוש”. מי שקרא את “מה את מבקשת”, ידע לזהות שמדובר בשיח מתירני)
 
2. אחת מהמרואיינות בסרט מספרת לשי לי: “אני זוכרת תגובה אחת שהבן שלי קיבל: ‘עדיף להיות זו*נ*ה מאשר כמו אמא שלך ששוכבת עם כל אחד’. בתגובה, שי לי עותקת את נשימתה באמפתיה מופגנת.
המניפולציה:
גם כאן, ייצוג קיצוני של דמות המתנגדים: מישהו מעליב ילד, האם יש בכלל טעם להקשיב למישהו הזה? כמובן שלא. הוא אידיוט. וכך, כל מי שחש התנגדות כלפי התופעה, זע באי נוחות כשהוא מוצא את עצמו באותה קבוצה עם אדם גס רוח שמעליב ילד, שאין לו שום טיעון מעניין לומר מלבד לקלל את האמא של מישהו.
 
3. שי לי: “הרבה מאוד אנשים פה, מאוד מאוד אמיצים, להיחשף. בנושא שהוא סטייה חדה מהנורמה, במדינה שהיא ברובה שמרנית, ראה ערך הבחירות האחרונות, שהולכת להיות לנו ממשלה דתית!”.
המניפולציה:
הצגת התופעה הלא מקובלת כ”אומץ”, כחתירה תחת המוסכמות, (במקרה שלנו- מוסכמות שמרניות ודתיות). על כך אני רק אומרת שיש הרבה אנשים אמיצים שחותרים תחת המוסכמות. הפורץ שפרץ לי פעם לרכב, למשל, הוא אחד כזה.

ואם יגידו לי שההשוואה מקוממת, משום שפורץ פוגע בחפים מפשע, ואילו הזוגות הללו לא פוגעים באף אחד, אני אשאל: מי אמר שהם לא פוגעים באף אחד?
אם היינו יודעים שחוץ מאנשים גסי רוח שמקללים ילדים, יש טיעונים קצת יותר רציניים שמגיעים מכיוונן של תאוריות שמרניות או דתיות, (בכל זאת, מדינה שמרנית עם ממשלה דתית! איפה אבא של עמליה?), אולי היינו לומדים קצת איך מעשים שנתפסים אך ורק כאסתטיים, עלולים למעשה לייצר אדוות שיש להן השלכות אתיות חמורות.

4. הקריין: “והנה שי לי בשיחה פתוחה עם הבעל ליעד, על הסוגיה שרוב הזוגות כמוהם, שנשואים עשר שנים, מעדיפים להדחיק”.
המניפולציה:
מי שלא מעלה לדיון את השאלה האם ראוי לחיות בצורה מסויימת (במקרה שלנו- יחסים פתוחים), בוודאי שרוי בהדחקה. נקסט.

5. שי לי: “אם אני יכולה לדמיין עכשיו את ליעד הולך עם אישה אחרת? לא. אני לא יכולה לדמיין את זה, זה אפילו מביא לי את הקריזה.” המראיין שלה צוחק במבוכה, ושי לי בתגובה: “אבל זה בסדר! אתה מבין? זה בסדר! זה בסדר שככה אני מרגישה!” אגב, יאמר לזכותה של שי לי (כן- “לזכותה!”, חשוכה שכמוני) שהיא אומרת שהיא ובעלה לא מתכוונים לפתוח את הנישואין.
המניפולציה:
תדמיינו שאני אומרת את המשפט הבא: “לפעמים אני מרגישה שאני ממש רוצה לתת צדקה”. בתגובה המראיין שלי צוחק במבוכה, ואני מגיבה בהתנצלות: “אבל זה בסדר, זה ממש בסדר שככה אני מרגישה!” לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה צריך להתנצל על עמדה מוסרית.