אוריה פלס 
 
פורסם כפוסט בפייסבוק
 
ישנן הרצאות המרגישות כהקראה מן הכתב בטון מונוטוני ומשעמם; וישנם ספרים שקריאתם משווה תחושת שמיעת הרצאה. ספרה של אוֹריה מבורך ‘מה את מבקשת’ הוא אחד מהספרים הללו.
*ייעוד הספר*
לספר מטרה כפולה – התמודדות עם השיח הסובב אותנו בנוגע למיניות ולאהבה; והצגה וביסוס של אלטרנטיבה שאוריה ספק מבקשת שנאמץ, ספק פשוט מנכיחה ומחזקת את קיומה בחיינו כבר כעת.
למה ׳מטרה׳ ולא ׳נושא׳? מפני שהספר אינו מתיימר לאובייקטיביות או השקפה מהצד, אלא דורש מאתנו (ואף מציין זאת בסופו במפורש) להצטרף להשקפת העולם שמוצגת בו, להפנים אותה, ולהפיץ אותה.
*תרבות ושיח*
חלקו הראשון של הספר עיקרו התמודדות עם תרבות השיח המקיפה אותנו – זאת על־ידי חלוקת הדיון לשני מישורים: מחד, השיח הפוריטני (“טהרני”); ומאידך, שיח השחרור המיני.
כמו כן, מתודה רווחת בחלק זה, היא השימוש הרב בכלי המדיה בידי המחברת – קריא: אתרי חדשות; סרטים; פרסומות; עיתונים ועוד – אותם אספה אוריה במשך שנים ארוכות עד לכדי בניית ׳כתב אישום׳ כלפי השיח הרווח במרחב הציבורי כיום.
יתרון ‘ראיות’ אלה על־פני, נניח, ציטוט מאמרים אקדמיים הוא גדול ומודגש בספר. עצם העובדה שהקורא מבין כל אחת מהדוגמאות שמובאות בספר משמשת כהוכחה לכך שהמסרים של השיחים הללו נוכחים ומושרשים בחיי היום יום שלנו בצורה רחבה.
כפתרון לאותה בעיה אותה הציגה המחברת, היא מציעה את צורת השיח החדש–ישן, המכונה בספר “השיח היהודי הבריא”. כאמור, הספר לא מנסה להיות ניטרלי…
*דרשה של רמז*
אבקש להתמקד גם במתודה בה בחרה אוריה להציג את הגישה שלה בספר: לימוד וביאור של הסוגיה על גניזתו של ארון העדות ועל הבדים שנראים מבעד לפרוכת של קדש הקדשים (יומא נג, ב) – בהם תוך כדי קריאה צמודה של הסוגיה האגדתית היא לומדת ממנה את עקרונות הגישה אותה היא מניחה לפני הקורא .
שילוב בין דיון אגדתי–היסטורי לבין מהלך מחשבתי הוא אמנם מהלך דרשני נפוץ, אבל הבחירה להשתמש בו בספר הזה מרתקת בעיני, שכן אין מן המקובל להציגו כבסיס לתזה שלימה בחיבורים מעין אלו.
מתוך דברים אלה מגיעה המחברת לתכלית דבריה כי קיים צורך ב״שיח יהודי בריא״ הדורש ריסון של המיניות לפי כל כללי ההלכה – וכנגד תפיסות השחרור המיני שרווחות ברחוב.
ברם, למרות הסתייגות המחברת מעולמות אלה, היא רואה במיניות דבר מבורך ורצוי, זאת בניגוד לתפיסות הפוריטניות המאפיינות חלקים נרחבים בציבור הדתי כיום – ובמילותיה של הסוגיה ביומא אותן היא מאמצת כשמות קוד: מוטל עלינו להלך על הקו הדק שבין “ניטל” ל”נגנז” – קו ה’רמז’, בו בדי הארון “נראים ואינם נראים”.
*סיפא דספרא*
חלקו האחרון של הספר עוסק בנושא מקביל: התמודדות עם ‘השיח השמרני החילוני’, למול מודל ‘השיח היהודי הבריא’ שבנתה המחברת עד כה (במיקוד לנושא שמירת הנגיעה).
בשונה מחלקו הראשון של הספר, בו התחושה היא שפגמיהם של השיחים הרווחים גלויה לעין כל והאלטרנטיבה נוחה ומתיישבת על לבו של הקורא; סוף הספר נותן רושם של מאבק מול תופעה הקורצת לקוראים רבים, ושל קרב מאסף נגד תופעה שכבר נעשתה כהיתר בעיני חלקים נרחבים של קהל הקוראים.
ומי הם אותו קהל הקוראים? כמובן, כפי שנראה כבר משם הספר, הוא כתוב כולו כדו־שיח בין אוריה לנשים אחרות. היא מכירה בכך גם במבוא ייעודי לספר בשם “הקדמה לקורא”, אבל אני באופן אישי לא חשתי שהספר לא מתאים לגברים יותר מאשר לנשים. קהל היעד אליו פונה הספר לא מאופיין במגדר דווקא, אלא יותר בגיל וכריכתו האחורית מכריזה על כך שהספר מיועד לנערות (ונערים) מגיל 16 וצפונה.
בהתאם לכך, מילים כמו סובייקטיבי וכדומה זוכות לביאור בהערות השוליים , ולמושגים כגון ׳שיח׳; ׳מיתוס׳; ׳ארכיטיפ׳ ועוד, הוקצו פרקים שלמים להסבר עם הופעתם הראשונה. נראה בבירור שזהו המגרש הביתי של אוריה, שבנתה את הספר על בסיס ושיחות ושיעורים עם תלמידותיה הצעירות, והרצאות שהיא נותנת לבנות נוער.
שהרי כפי שאמרתי, הספר הוא הרצאה. הרצאה ארוכה ומפורטת, אבל הרצאה על כל מרכיביה, לרבות סיפורים; פניות לקהל; ביטויים מופשטים דוגמת “סמטוחה”, “כּ֫וּלָה” ו־”בא־לי”; ואף הערות “פחחחחחח” בסמוך לציטוטים מביכים במיוחד מהמדיה.
תאמרו – הרי כולנו חכמים ונבונים, ומדוע שנרצה לקרוא ספר של בני נוער על פני ספר מעמיק של הרב שג”ר? המלצתי להיפטר מחשש זה, שכן ישנם ספרים שקריאה שלהם נותנת תחושה של שמיעת הרצאה. וההרצאה של אוריה מבורך היא מרתקת, רלוונטית וקולחת, פוקחת עיניים ופותחת את הראש. ומה עוד יש לבקש