תרבות פסיכופטית

-הבהרה: אין בכוונתי לטעון טענה קלינית עובדתית, אלא להצביע על אווירה שעולה מהכתבה. השימוש במילה פסיכופטית ונרקיסיסטית בפוסט הזה הוא בהשאלה בלבד. –

 

תרבות פסיכופטית. זה המונח שבו אני רוצה לכנות את התרבות שלנו, ומיד אסביר למה. אבל קודם, תרגיל בדמיון מודרך. נניח שאתם קוראים כתבה על סופרת ילדים ישראלית מוכרת ועתירת פרסים, שמספרת את סיפור חייה. היא מספרת שבצעירותה היא הצליחה כלכלית כבעלת בוטיק אופנה, היתה נשואה לגבר נהדר והיה לה ילד מקסים שגם מככב באחד מספריה. אבל עד מהרה, ההצלחה לא מילאה אותה, ולכן היא הרגישה שהיא חייבת רומן. והנה, תוך זמן קצר היא פגשה במועמד המתאים שפגע בטעות ברכב שלה.

 

“ראיתי לפניי איש מכובד עם חליפה ועניבה, מבוגר ממני, לא מסוג הגברים שפגשתי ביום־יום. כשבאתי למשרד המרשים שלו הבנתי שהוא סמנכ”ל של חברה ציבורית גדולה, וזה בהחלט סקרן אותי”. היא נשואה עם ילד, הסמנכ”ל המרשים נשוי עם ילדים, והם פוצחים ברומן שבסופו היא מתגרשת מבעלה. כשהמראיינת שואלת אותה “לא היו לך ייסורי מצפון כלפי אשתו וילדיו?” נניח שאתם קוראים את התשובה הבאה : “ממש לא, וגם לא כלפי בעלי. היה לי ברור שאני והגבר החדש מאוהבים, שאני נמצאת בגיל הנכון להתחיל את חיינו המשותפים, ולא הפרעתי לעצמי עם ייסורי מצפון. קדושת המשפחה לא עשתה עליי רושם ולא חשבתי שאני צריכה לשמור על המשפחה שלו.”

 

נניח שהראיון ממשיך. המראיינת שואלת אותה על האיש שממנו התגרשה. מדוע היא התחתנה איתו מלכתחילה? ונניח שאתם קוראים את התשובה הבאה: “לא הייתי מאוהבת בו, אבל הבנתי בחוש שזה האיש שאני צריכה להתחתן איתו: כזה שיאפשר לי להצמיח כנפיים וייתן לי חופש טוטלי לעשות מה־כמה־מתי שאני רוצה. הוא באמת לא התערב. שיחקתי אז בהצגות, בקברט סאטירי ובמחזות זמר, וגם הולדתו של בננו תומר לא הפריעה לי לעשות זאת”.

 

ונניח שזה ממשיך. כאשר המראיינת שואלת אותה איך נגמר הסיפור עם הגבר החדש שנכנס לחייה, היא מספרת שלמרות הבטחותיו, הוא לא עזב את אשתו מעולם, מה שמאוד אכזב אותה. לאחר שנים רבות, היא שמעה שאשתו נפטרה. הנה מה שהטריד אותה ומה שלבסוף הרגיע את חששותיה: “חששתי שתהיה לו מישהי אחרת ואולי גם ילדים ממנה. ואז קראתי בעיתון שהוא נפטר, והייתה בי רגיעה על כך שאין לי יותר סיבה לחשוש שתהיה לו עוד אהבה כזו”.

 

ונניח שכל הסיבה לראיון הזה, היא משום שאותה סופרת מפורסמת מוציאה עכשיו ספר אוטוביוגרפי על חייה, שהיא העניקה לו את השם “היא עוד תגיע להוליווד”, על שמו של המשפט שתמיד שמעה מאבא שלה. ונניח שלבסוף, המראיינת שואלת אותה “מה אומרים ילדייך על כך שאת מוציאה את הכביסה החוצה? נניח שאתם קוראים את התשובה: “אני יכולה לומר לך שבתי דריה חרדה שאביה ייפגע, אבל היא מספיק נבונה כדי להבין שזכותי כיוצרת וסופרת לכתוב מבלי שיתערבו לי בכתיבה. אני מאמינה שגם תומר מבין את זה”.

 

אחרי כל זה, אני משערת שרובכם, גם אם אתם לא דוקטור לפסיכולוגיה, בכל תרשו לעצמיכם להגיע למסקנה שיש כאן אווירה נרקיסיסטית ואולי אפילו אפעס, קצת פסיכופטית. נרקיסיסט הוא אדם שמלא בעצמו עד אפס מקום, עסוק בעצמו בלי הפסקה ומוכן גם לפגוע בזולת כדי להשיג את מבוקשו. פסיכופט הוא זה שעושה את כל זה, בלי שמץ של ייסורי מצפון. המרואיינת לא בהכרח כזו, אבל האווירה שעולה מדבריה, כן.

 

בלי קשר לסופרת הנ”ל, שיכולה להיות אדם נפלא שסתם הובן לא נכון בראיון עיתונאי, אישה נרקיסיסטית – פסיכופטית זו תופעה עצובה בכל קנה מידה , וגם מסוכנת עבור כל מי שסובב אותה. לשמחתנו מדובר בתופעה פסיכולוגיה חריגה. אבל כשאווירה אישיותית כזו ממוסגרת בתוך כתבה אוהדת, שמטרתה לקדם את הספר שלה, תוך שהמראיינת מקפידה לחלק תשבחות לסופרת על “הכנות”, ועל היכולת שלה לספר את סיפורה בלי להתייפייף, כאשר לדבריה, “היא מעידה על עצמה שהיא עושה מה שבא לה, בלי להתחשב בשבבים שנופלים בדרכה, גם אם הם קרובים לה ביותר” …. יש לנו כאן עסק עם תרבות.

 

זה כבר לא רק אדם פרטי, שאפשר לדון אם הוא אכן כזה או לא. זה שיח.

 

שיח פסיכופטי הוא כזה שממסגר את הערכים הפסיכופטיים במילים כמו “מסעיר”, “מעניין” “כנות”, “וואו היא כזאת לא מתנצלת”, בלי שמץ של שיפוטיות ואפילו בליווי מחיאות כפיים.

 

הקוראים של “מה את מבקשת” מכירים את המונח “אסתטיזציה”, שנחלק לשני סוגים. התרבות הפסיכופטית מתאימה לסוג השני שהזכרתי בספר, יחד עם “הפושע החתיך בעולם”, למשל. אסתטיזציה מהסוג הזה, מאפיינת תרבות שבה הערך העליון הוא לעשות “מה שבא לי”, אפילו אם זה נמוך ואפילו אם זה פוגע בזולת. כמה מקסים.