תחום המיניות והיחס לגוף מוכרח להתברר על ידי נשים

בתור פמיניסטית, השאלה מה מייחד לימוד נשי מאתגרת עבורי, כי היא נוגעת בכמה מוקשים : האם נשים אמורות לפעול, לחשוב, או לצורך העניין, ללמוד תורה, בצורה שונה מגברים? האם יש ערך בכך שאישה חושבת או לומדת דווקא באופן שנחשב ל”נשי”?

אני מסתייגת מהמחשבה שישנו סט של תכונות מוגדרות שראוי שנשים יממשו אותן יותר מגברים. במיוחד קשה לי עם ההנחה המוכרת שלימוד התורה הנשי אמור להתאפיין בתכונות כמו “חיבור לרגש” או “חיבור לחיי היומיום”. אני לא מתנגדת לרגש או לחיבור לחיים, הבעיה היא שאנחנו עדיין נוהגים לחשוב על הרגש כדבר שהוא ההיפך משכל, ועל חיבור לחיי היומיום כדבר שהוא ההיפך מחשיבה מופשטת. ברגע שחושבים על המושגים האלה באופן של דבר והיפוכו, אנחנו בעצם מדירים את התורה הנשית מהמרחבים החשובים של “שכל”  ו”חשיבה בקטגוריות מופשטות” שנחשבים לכאורה “גבריים”. רגש ושכל אלו כלים שונים, לא הפוכים. אפשר להיות גם וגם. ובכל זאת, יש לדעתי הבדל בין גברים לנשים בחוויית החיים, וראוי לתת לו מקום. יש סוגיות שבהן המגדר של הלומד לא קריטי, אבל יש סוגיות שבהן הלימוד הנשי חייב לגשר על איזשהו פער. לדוגמא: הלכות תשובה כוללות את ההנחיה להצליח לעמוד באותה סיטואציה של החטא, והפעם לא להיכשל בה:  “באותה אישה, באותו פרק, באותו המקום”. בתור אישה, איך אנחנו אמורות להבין את זה? האם אנחנו יכולות פשוט לחשוב את המשפט כך שיתקבל “באותו גבר, באותו פרק, באותו המקום?” האם היפוך כזה ישקף באופן אותנטי את ההתמודדויות הדתיות של נשים?

אינספור תורות חז”ליות, הלכתיות, חסידיות וקבליות, מתייחסות לחטא המיני בתור החטא האולטימטיבי, ההתמודדות הבלתי פוסקת של האדם הדתי. זה כנראה מתאים עבור החוויה של הגבר, אבל אני לא בטוחה שנשים חוות את התחום המיני כמפעיל כל כך במישור של החטא. מאוד חשוב לדעתי לגשר על הפער הזה, ולחפש את ההתמודדויות האותנטיות שנובעת מהחוויה של האישה בעולם.

ובהמשך לדברים אלו, אני חושבת שתחום המיניות מוכרח להתברר על ידי נשים. ישנם הבדלים עצומים בין המיניות של הגבר למיניות של האישה, ובנוסף, התורה שלנו רואה בהסדרת המיניות את אחד מאבני היסוד של חברה מתוקנת. מטבע הדברים, עד היום, בטרם נשים נכנסו לעולם הלימוד, השיח התורני על “מיניות” היה בעצם שיח תורני על “מיניות גברית”. עכשיו ברוך ה’ אפשר להשלים את התמונה.