עוד פעם קשקוש פרוגרסיבי
על "אפליה בין המינים"

אוריה מבורך

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל פעם בכמה זמן עיר נוספת מצטרפת לשורת הערים המערביות שמחייבות על פי חוק לאפשר לנשים להיות חשופות חזה במקומות ציבוריים. המדיה הפופולרית בארץ מאוד אוהבים לסקר את הידיעות הללו. לפעמים זה פשוט תירוץ להצמיד לאייטם תמונה של נשים חשופות שמשום מה מקבלות הרבה יותר טראפיק מגברים חשופים. כי זה שוויוני הרי.

(היה לי מעניין להשוות: בניגוד לאתר מעריב שבחר תמונה נטרלית של בריכה אתר פופולרי אחר התנפל על ההזדמנות לשים תמונה מפורשת יותר).

הנה האייטם שמופיע עכשיו באתר מעריב:

“אישה אנונימית אשר הגישה תלונה על אפליה בין המינים, טענה כי הגיע הזמן שהיחס לנשים יהיה שווה לזה שגברים מקבלים. לדבריה, היא רצתה לשחות חשופת חזה בבריכת שחייה ציבורית, אך התבקשה להתכסות וגורשה.

“האישה פנתה ללשכת היועמ”ש של הסנאט בטענה ש”הגיע הזמן לתת יחס שווה לנשים, שגם הן, כמו גברים, יוכלו לשחות חשופות חזה”, כך פורסם על ידי הסנאט של ברלין לצדק ואנטי-אפליה. בתגובה לתלונה ולמעורבות היועמ”ש בתיק, החליטה מנהלת הבריכות הציבוריות בעיר, לשנות את כללי הרחצה.” (מעריב)

***
כמה קוראים וקוראות של “מה את מבקשת” שלחו לי את הידיעה הזו, משום שהיא הזכירה להם את הפרק שעוסק בביקורת על “שיח ההכחשה”. שיח ההכחשה הוא הכינוי שאני שבו אני משתמשת כדי לתאר תפיסת עולם שמצדיקה את חשיפת איברי הגוף הארוטיים, באמצעות הטענה שהם לא מיניים, או לא אמורים להיות מיניים.

הרגשתי שהידיעה הזו היא הזדמנות בשבילי להעתיק לכאן חלק מהפרק הזה, שאותו כתבתי תוך כדי שאני תולשת את שיערות ראשי בתסכול.
הרי הקטע לפניכם :

***
בפרק הקודם ראינו שהמשמעות של איברי הגוף, כלומר השאלה האם איבר מסוים הוא מיני או לא, נקבעת על ידי התרבות, ולא על ידי אנשים פרטיים. לכן, כשמדובר באיברים שהתרבות מתייחסת אליהם באופן מיני, לא נוכל להכחיש את המשמעות המינית שלהם. אפשר להתבאס מזה, ואפשר לשמוח בזה, אבל זו עובדה.

בנקודה הזו ייתכן שאת שואלת את עצמך: “ואם היה ניתן ללחוץ על כפתור שיהפוך את התרבות שלנו לכזו שלא רואה בשום איבר משמעות מינית. האם הייתי רוצה ללחוץ על הכפתור הזה ולהפוך את הגוף של כולנו לנטול משמעות מינית?”.

צריך להבין שברגע שביטלנו את המשמעות המינית של הגוף, ביטלנו את המשיכה המינית: אם שום איבר בגופי איננו מושך, אם כל איבר הוא כמו אצבע, איך תהיה משיכה מינית? כפי שאנו לא חשים משיכה מינית לאצבע, כך לא נימשך לשום גוף באשר הוא.

אני חושבת שיש רק שני סוגים של אנשים שירצו ללחוץ על כפתור כזה, שמבטל את המשיכה המינית. הסוג הראשון אלו אנשים שלא מחוברים למיניות שלהם. ייתכן שהם ספגו את ההשפעות של השיח הפוריטני או השיח המתירני, ולכן הם רואים במיניות משהו שלילי, ומעדיפים לחיות בלעדיה.

דוגמה לכך ניתן למצוא אצל המרואיינים בכתבת הווידאו של זיו רייף, שפורסמה בכאן חדשות. הכתבה עוסקת בקבוצה המתרגלת יוגה בעירום מלא. המראיין פונה לאחת המדריכות בקבוצה, ושואל:

“שאלה: תסבירי לי איך אפשר לעשות יוגה, גברים ונשים יחד, ללא… מה אין מתח מיני? אני לא מבין איך זה אפשרי.

“תשובה: כשבאים ומתרגלים ורואים את התרגול, מבינים שלמה שיהיה פה מתח מיני? אנחנו עושים פה כל אחד עבודה עם עצמו, ועם מודעות, ועם לקבל את העירום כמשהו טבעי מאוד, ולא בתור הדבר שהחברה הלבישה עליו, רק מין, רק פורנו, רק פרסומות לבושם.”

שמת לב מה קורה כאן? כשהמשמעות התרבותית של מיניות היא אך ורק “פורנו” ו”פרסומות לבושם” (הידועות בהחפצת נשים), זה לא מפתיע שהפתרון הוא בריחה מהמיניות של הגוף לעבר שיח ההכחשה.

ואכן, שני המייסדים של הקבוצה מספקים תשובה מפורשת לשאלה איך נראית זוגיות אידיאלית של גבר ואישה החיים בשיח ההכחשה. כך מספר מדריך היוגה, איש הייטק לשעבר שהתפכח מהמרדף אחר חומרנות, על הזוגיות עם בת זוגו, חרדית לשעבר, שייסדה עמו את הקבוצה:

“זה יכול לבלבל העניין הזה של הזוגיות, כי אנשים רגילים שהאהבה בין שני אנשים היא בדרך כלל ארצית יחסית ואז הזוגיות היא ארצית יחסית, זאת אומרת, מקיימים יחסים, גרים ביחד, עושים ילדים, לא עושים ילדים… אז זה לא היה קיים בינינו ואף פעם לא היה, זאת אומרת, אנחנו לא שוכבים, לא ישנים ביחד, לא גרים ביחד. אז זו זוגיות שקיימת בממד שהוא… אפשר לקרוא לו, ממד של הלב, או ממד יותר רוחני.”

כששיח פוריטני לשעבר ושיח מתירני לשעבר חוברים יחדיו, הם עלולים לברוח יחד אל עבר שקיעה ורודה, רומנטית ונטולת כל מיניות, כדי לא לפגוע כביכול בממד הרוחני של הקשר.

הסוג השני של אלו שהיו מעוניינים ללחוץ על כפתור ביטול המיניות כולל אנשים שמשתייכים לזרם פמיניסטי מסוים, שרואה במיניות הנשית נקודת תורפה שגורמת לאישה להיות חשופה יותר לניצול ופגיעה. לשיטת אותם פמיניסטים, אם גוף האישה לא יהיה מיני, הרבה מה”צרות” שלנו שנובעות משימוש שלילי במיניות האישה, ייעלמו. למעשה, גם גישה זו נגועה בפוריטניות.

הנה דוגמה לכך מתוך כתבה שהופיעה באתר ynet. הכתבה מספרת לנו שכמה מדינות בארצות הברית ביטלו את החוק האוסר על נשים לחשוף את החזה שלהן בפומבי. תחת הכותרת “ניצחון לתנועת הטופלס בארה”ב” מופיעה הפסקה הבאה:

“בפברואר האחרון קבע בית המשפט הפדרלי לערעורים כי חוק זה מפר את השוויון שמובטח לכל אזרחי ארה”ב בחוקה, בכך שהוא מתבסס “על סטריאוטיפים שליליים שמתארים את החזה הנשי כאובייקט מיני, אבל לא את החזה הגברי”.

אני מודה שנעלבתי מהפסקה הזו. “סטריאוטיפים שליליים”?! המיניות שלי היא שלילית?! האם נשים צריכות להיעלב מכך שבן הזוג שלהן חווה כלפיהן תשוקה מינית, שמבוססת בין השאר על ההבדל בין החזה הנשי לחזה הגברי? האם הגבר צריך לחוש אשמה על כך שהחזה הגברי והחזה הנשי לא מעוררים אצלו את אותה תחושה, תגובה, חוויה? ליברלים יקרים, לגמרי איבדתי אתכם בנקודה הזו.

מעבר לטענה המקוממת והפוריטנית במיוחד הזו, כביכול המטען המיני של החזה הנשי הוא שלילי, אני גם מתקשה להבין את הרעיון של “שוויון” שמנסה להידחף לכאן. אני מאוד בעד שוויון בין כל בני האדם, וכמובן גם בין גברים לנשים. אבל האם האיסור על חשיפת החזה הנשי בפומבי, בעוד שלגברים “מותר”, מייצר חוסר שוויון, או שאולי הוא לוקח בחשבון את העובדה הפשוטה:
גוף נשי וגוף גברי אינם אותו דבר?

אחת הטוקבקיסטיות ענתה על שאלה זו באופן ציני, שנון ומדויק: “מעולה! אני בעד שוויון! ואם כבר שוויון אז עד הסוף! שיתירו סופסוף לגברים לחשוף את השדיים שלהם!”.

המילה “חזה” שמיוחסת גם לגוף הגברי וגם לגוף הנשי מייצרת אשליה לשונית כאילו אם אנחנו משתמשים באותה מילה, סימן שמדובר באותו איבר. אבל כשמשתמשים במילה “שדיים”, לפתע התמונה מתבהרת: לגברים יש חזה, ולנשים יש איבר אחר לגמרי, איבר ייחודי להן, שלגברים אין. כך גם לגבי הירכיים, הרגליים, הישבן, ועוד איברים גבריים ונשיים שבטעות יש להם את אותו שם.

אני מדמיינת מישהו, אדם פשוט עם שכל בריא, מצביע במהלך הרצאה של אותם ליברלים־תומכי־חשיפת־חזה־נשי־בפומבי ותוהה בקול: “אבל הגוף הגברי והגוף הנשי אינם שווים…” ומיד חוטף מכל עבר קיתונות של בוז: “שוביניסט שכמוך! גברים ונשים אינם שווים?! איך אתה מעז?!”.

אתמול בעלי אמר לי: “וואו, אני הרבה יותר גבוה ממך”. “שוביניסט שכמוך!” צעקתי עליו, “אתה רומז שגברים יותר גבוהים מנשים? שגברים הם ׳מעלינו’?! שאנחנו, הנשים, נחותות מכם?!”

אני כמובן אמרתי את זה בצחוק, אבל פתאום חשבתי על כך שכיום יש שיח שעשוי לומר זאת לגמרי ברצינות. כמו שהמונחים “גבוה” ו”נמוך” לא תמיד מצביעים על נחיתות אלא לפעמים פשוט מציינים עובדה פיזיולוגית, כך גם המונחים “שווה” ו”לא שווה” המתייחסים להבדל בין הגוף הגברי לגוף הנשי.

שיח ההכחשה משתמש במילה “שוויון” באופן מוזר, כמעט לא אינטליגנטי. גברים ונשים הם שווים מבחינת הערך שלהם כבני אדם, אבל הגופים שלהם לא שווים, לא זהים, ואפילו לא דומים. בהתאמה, גם המטען המיני של הגופים הגבריים והנשים הוא שונה.

אני מכירה לא מעט נשים שחושבות שגבר עם זיפים הוא גבר מושך. אבל אני לא מכירה הרבה גברים שחושבים שאישה עם זיפים היא אישה מושכת. ברגע ש”משחררים” את החזה הנשי בטענה שהוא כמו חזה של גבר, צריך להכתיר את כל הגברים והנשים הללו כשוביניסטים: המשיכה המינית שלהם היא “לא שוויונית”! בושה וחרפה!

הטריוויאליזציה של הגוף הנשי, הניסיון להפוך אותו ללא מיני, מדכאת את המיניות הנשית ולכן מדכאת נשים. לנסות לפתור את בעיית הפגיעה המינית על ידי הכחשת המיניות הנשית, זה בדיוק כמו לנסות לפתור את הבעיה הזו על ידי הלבשת האישה בלבוש חבית. אנשים שמחוברים למיניות שלהם לא אמורים להסכים לשלם מחיר כה כבד.

חשבי על כך, האם לא איבדנו פה משהו? כל אישה שמחוברת למיניות שלה תספר לך שצריך “סוד” כדי לחוות חוויה מינית מרגשת, אינטימית, נעימה ומקרבת. המגע של בן הזוג באותם איברים ארוטיים וסודיים מרגיש לנו שונה לחלוטין ממגעו של בן הזוג באיברי הגוף הרגילים כמו אצבע. כשאישה חווה את איברי גופה הארוטיים כמו “אצבע” לא מינית, שאין שום דבר מיוחד בלחשוף אותה או לגעת בה, היא, במילים פשוטות, “נהנית פחות”.

וכך גם הגבר. גבר שעבורו מרבית איברי הגוף הנשי הם “לא מיניים”, לא יחווה משיכה מינית מרגשת ועוצמתית במפגש המיני שלו עם אהובתו.

אני לא חושבת ששיח ההכחשה הצליח להעלים את המשמעות המינית של הגוף בתרבות. אם הוא יעבוד קשה, אולי הוא יצליח בכך עוד 500 שנה. אבל בינתיים, הוא כבר מצליח, בקרב אותם אנשים שמשתייכים אליו, להפחית העוצמה של החוויה המינית.

ייתכן ששיח ההכחשה הוא האשם בכך שכל כך הרבה זוגות היום בעולם המערבי זקוקים לאמצעים חיצוניים מיוחדים, בנוסף למפגש בין הגופים שלהם עצמם, כדי להתרגש מבחינה מינית.

הייתי רוצה לשאול את חברי מפלגת המכנסונים האם הם מודעים לכך שהמחאה שלהם תורמת להפחתת הריגוש והחוויה המינית שלהם, ואם כן, איך זה שהם מסכימים לשלם את המחיר הזה. אולי הם בעצם לא ממש מחוברים למיניות שלהם?

(“מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף”, פרק 67)