קחי רגע לעצמך

בקצה של מודעת הפרסומת הזאת יש הטרדה מינית, או ליתר דיוק, מישהי שמטרידים אותה מינית והיא לא מצליחה לגייס בתוכה את הכוחות לעצור את זה.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
לפני כמה שנים חייזר אחד נחת כאן וגילה שהיצורים האנושיים נחלקים לגברים ונשים.
ואז, הוא שם לב לתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בפרסומות ובטקסטים שיווקיים:
הוא כמעט לא נתקל בפרסומות שפונות אל הצופה במילים: “קח לך רגע לעצמך, מותר לך, מגיע לך”.
אבל הוא נתקל במלא (אבל מלא!) פרסומות שפונות אל הצופה במילים: “קחי לך רגע לעצמך, מותר לך, מגיע לך”.
(תנסו את זה בבית: כתבו בגוגל “קחי רגע לעצמך”, והשוו לתוצאות של “קח רגע לעצמך”)
החייזר הזה מגיע מכוכב לכת אחר ולכן זה נראה לו מוזר.
הוא שאל את עצמו למה רק נשים צריכות שיגידו להן לקחת רגע לעצמן?
למה רק נשים הן אלו שאומרים להן “דאגת לכולם מסביבך?”
ולמה משתמשים כל כך הרבה במילה “מותר”? מה, הן חושבות שזה אסור?
אחרי כמה שנים כאן, החייזר הזה כבר יודע בעצמו את התשובה.
זה לא נראה לו בכלל מוזר.
הוא הפנים את המשמעות של להיות אישה בעולם, שזה אומר שברירת המחדל שלך היא “לדאוג לכולם מסביבך”, תוך התעלמות מהצרכים שלך.
ואיך הוא יודע את זה? זה מאוד פשוט. זה מונח במובן מאליו של המשפט:
אם הדאגה לזולת לא הייתה באה על חשבון האישה,
לא היה שום היגיון במשפט “לאחר שדאגת לכולם מסביבך, מותר לך לקחת רגע לעצמך”.
אם הדאגה לזולת לא הייתה באה על חשבון עצמה,
המשפט הזה היה נשמע חסר היגיון, כמו:
“לאחר שהתקלחת, מותר לך להתקין בבית חלונות חשמליים”.
אבל הסלוגן של הפרסומת מובן לנו, משום שהאישה יודעת שלשים את עצמה במרכז זה חתיכת פריווילגיה. מה שבן זוגה עושה בלי למצמץ, היא צריכה להצדיק בהתנצלות, כמי שנתפסה על חם בוגדת עם עצמה :”אל תראו אותי ככה, זה לא מה שאתם חושבים! אני כל היום מפרפרת מול הבית והילדים והעבודה…”
אני פחות בעניין של נתונים אמפיריים, אבל למי שמתעקשים: מחקרים מראים שלנשים יש הרבה פחות זמן פנוי מלבני זוגן. (זמן פנוי = זמן שלא מוקדש לפרנסה או לטיפול בבית ובילדים). זמן פנוי הוא אולי המשאב היקר ביותר כשמדובר בצמיחה אישית, נפשית ומקצועית. והמשאב הזה, בעולם המערבי והמתקדם שלנו, מתחלק באופן מגדרי: לגברים יש יותר, לבנות זוגן יש פחות.
אבל מחקרים מראים עוד משהו: נשים רבות שחוות הטרדה מינית, לא מצליחות להביא את עצמן להצבת גבול ברורה. את ה”לא” שלהן, הן מפיקות מעצמן רק כשהן עמוק בתוך הסיטואציה, וגם אז הוא מגומגם, מתנצל. לפעמים, בזמן אמת הן גם לא יודעות להצביע על כך שזו הטרדה. רק לאחר שהסיטואציה מסתיימת, הן מנסות לפענח למה בא להן להקיא. ואז הן מגלות שני דברים מעניינים: האחד: “הוטרדתי מינית”. השני, “אני מרגישה אשמה”.
כשאישה נמצאת בסיטואציה מאיימת שבה גבר דורס אותה,
היא מגיבה מתוך ברירת המחדל המגדרית שהתרבות ייצרה עבורה:
היא לא נוכחת במרכז ההתרחשות, היא מכוונת כל כולה לריצוי הזולת, ואין לה את הפריווילגיה לעצור ולהתמקד אך ורק בעצמה.
היא עד כדי כך לא קשובה לעצמה,
עד כדי כך מורגלת בכך שצרכי הזולת באים על חשבונה,
עד שהדרך היחידה שלה להקשיב לעצמה היא רק שהזולת מפסיק להצטרך ממנה משהו.
רק אחרי שההטרדה מסתיימת.
ואז, האשמה תופיע.
כי מי את שתרגישי שלא מתאים לך,
כשמישהו מנסה לקחת ממך את מה שאת ממילא חושבת ששייך לו.
אסרטיביות ו”קחי רגע לעצמך” לא הולכים ביחד.
אישה שצריך “להתיר לה” להתחשב בעצמה,
היא אישה שחיה בתרבות שבה ברגע האמת אין לה קול.