פסטיבל ניפוץ-מיתוסים-כושל של “הארץ”

אוריה מבורך

הביטו לרגע בתמונה: כתבה שמתפרסמת עכשיו בהארץ, עם צנזור שלי את המונח הגס שמתנוסס בהתלהבות בכותרת. מכירים את הילד שנהנה לחזור על מילים גסות ולראות איך הפרצוף של ההורים שלו נהיה סגול ממבוכה? הילד לא מפיק הנאה מעצם אמירת המילים הגסות, העובדה היא שהוא לא שר אותן לעצמו במקלחת. הוא זקוק ל”אחר” שיזדעזע מהן. מה שמרגש את הילד הזה, היא החוויה שלו את עצמו כמפעיל את ההורים שלו, כמפרק להם משהו, כמנפץ איזשהו טוהר.
 
אין תיאור זמין לתמונה.
 
לפעמים אני חשה שהילד הזה הוא שיח מערבי מסוים, והוא נוכח באופן מוגבר דווקא בישראל. משום שבארץ יש דתיים, והדתיים מביאים איתם טאבו, ואיסורים, והגבלות, ובהקשר המיני, דתיים מביאים לעולם מושג של קדושה. וקדושה עושה למערבי חשק לחלל אותה. (הקוראים של “מה את מבקשת” אולי זוכרים עכשיו את הנוכרים שפורצים לקודש הקודשים ומחללים את ארון העדות ומצהירים שהם עושים בכך מעשה של חילול מיני).
 
אני פוגשת את השיח המערבי הזה בכתבה שמתפרסמת עכשיו בהארץ. נועה לימונה מבקרת את הספר של אמילי עמרוסי. לימונה מונה אינספור “פגמים” כביכול, שקיימים בספרה של עמרוסי, רובם לא קשורים זה לזה ולטעמי לא משכנעים, ולכן התחושה היא שמישהו כאן ממש התאמץ לחפש פגמים.
 
לא קראתי עדיין את הספר של עמרוסי, אבל מקריאת הכתבה של לימוני עולה (בניגוד לכוונת המבקרת), שכנראה מדובר בספר מהמם. 
 
קטעים נבחרים מתוך דבריה של נועה לימונה:
 
“ילדים באים לעולם כאשר איש ואישה אוהבים זה את זה”, כותבת עמרוסי. אבל רגע, מה בנוגע לילדים שנולדו מתרומת זרע לאימהות יחידניות או לזוג לסביות? מה לגבי ילדים שנולדו לזוג אבות הומואים או ילדים שגדלים בהורות משותפת? אפילו ילדים שגדלים בבית הטרו-נורמטיבי, אבל שהזוגיות של הוריהם היא לא סמל האהבה הרומנטית – לא ימצאו את עצמם בתוך הניסוח הזה…
…התקווה שהמשפטים שיבואו בהמשך הספר יתייחסו לצורות אחרות של ביאת ילדים לעולם וישקפו את המציאות באופן מהימן יותר – לא סתם נגוזה, אלא הוכתה בתדהמה, נוכח הופעתו של אורח לא צפוי בשיח על מין: אלוהים. “ילדים באים לעולם כאשר אלוהים נמצא בין האיש והאישה”, מתפייטת עמרוסי… 
…אלוהים, למרבה המבוכה, מצטייר כגלגל שלישי, טיפוס מציצני שנכנס לנו בין הסדינים, ששב ומופיע כשעמרוסי יורדת לפרטים הביולוגיים של ההפריה. המפגש בין הזרע והביצית אמנם מוביל להפריה, אבל לא בלי התערבות שמיימית. “כשהביצית והזרע נפגשים יש הבזק של אור ברקיע המלאכים”, מתברר, “אלוהים נמצא שם בעצמו…
…גם מאוחר יותר בספר חוזר מוטיב ה***** [כאן מופיעה מילה בוטה שמציינת מפגש מיני של כמה אנשים] עם אלוהים, כשעמרוסי כותבת: “בקו החיבור ביניהם עובר ניצוץ של אלוהים”.
 
אני מנסה להיכנס לראש של השיח המערבי שמשתקף בדבריה של לימונה ומנסה להבין מה כל כך מפריע לו בשיח הדתי של עמרוסי. מדוע נוכחותו של אלוהים זקוקה להגחכה כזאת, למה צריך לכתוב את שמו כשלצידו מילה גסה, מדוע כל כך בוער לשיח הזה לראות את הדתי מתחלחל ומשתעל ומצנזר עם טוש אדום, מה השיח המערבי הנ”ל מרוויח מכל זה?
 
זה מזכיר לי את ה”חתרנות” (בגרשיים כפולים ומכופלים) של ה”אומנים” (בגרשיים עוד יותר כפולים ומכופלים) שדחוף להם להצטלם בעירום עם תשמישי קדושה. (אני באמת מתפלאת מול התופעות האלה: תגידו אתם ילדים קטנים? לא עברנו את השלב הזה?)
 
המסקנה שלי היא שהשיח של לימונה פשוט מאוים, ברמות שקשה להסביר, מהמיתוס. מדובר במיתוס דתי-שמרני שעמרוסי ככל הנראה מבטאת בספר שלה, והוא כולל מושגים גדולים מאוד כמו “אהבה”, ו”אלוהים”, ואפילו “איש ואישה” (ולא “כל השאר”).
 
השיח המערבי מנסה לנפץ מיתוס, אבל כמובן שאין דבר כזה, כל ניפוץ מיתוס הוא למעשה בריאה של מיתוס חלופי. נקרא שוב את הפסקאות של לימונה שציטטתי כאן, ונראה שבמיתוס החלופי שהיא תכתוב עבור ילדי ישראל, המסר יהיה כזה:
 
“תקשיבו חמודים, ילדים באים כתוצאה מאירוע ביולוגי שמעורבים בו זרע וביצית. הזרע והביצית שייכים לאנשים שלא בהכרח מרגישים שום דבר נשגב זה כלפי זו. ואם אנחנו כבר מדברים על אהבה, תדעו שיש הורים שלא באמת אוהבים אחד את השני. והם בטח יתגרשו מתישהו. והנה, עדיין יש להם ילדים. ולגבי אלוהים, תשכחו ממנו, הרבה יותר מציאותי לחיות בעולם שאין בו שום משמעות עמוקה למעשה המיני או להיווצרות הילד. 
 
הבנתם ילדים יקרים? ככה, בפעולה חסרת המשמעות הזו, אתם נוצרתם. וככה גם אתם תיצרו את הילדים שלכם. ואז, יבוא יום ותצטרכו לספר להם איך באים ילדים לעולם, אבל אל תסתבכו עם זה, אין פה יותר מדי מה לדרוש. פשוט תגידו להם: זרע וביצית, בלי אהבה ובלי אלוהים. בהצלחה!”