פוסטמודרניזם טוב ליהודים

בעיני אנשים בעלי תודעה שמרנית המונח פוסטמודרניזם הפך זה מכבר למילה גסה ולביטוי המזוהה עם פירוק החברה, איבוד אמות מידה מוסריות, ניהיליזם, הדוניזם ואנרכיה. נוסף על כך, יש המזהים את הפוסטמודרניזם עם מגמת התעצמותו של ערך האינדיבידואליזם על פני ערכים קולקטיביסטיים; הפוסטמודרניזם נתפס כתרבות ששמה את ה’אני’ במרכז, מחליפה את האמת המוחלטת־אובייקטיבית באמת פנימית־סובייקטיבית, וממילא שוחקת את הרלבנטיות של קהילה בעלת מכנה משותף קולקטיבי.

מאמר זה מבקש להראות פנים אחרות של הפוסטמודרניזם באמצעות הגותו של הרב שג”ר (שמעון גרשון רוזנברג, 1949–2007). מתוך מפגש עם הרעיונות התיאורטיים שהרב שג”ר נשען עליהן, נראה כי הפוסטמודרניזם יכול דווקא למנף את התודעה השמרנית וכי אלמנטים מסורתיים (כגון זהות דתית ומחויבות הלכתית) וערכים שמרניים כלליים לא רק שאינם נפגעים ממנו, אלא אף יוצאים נשכרים מהמפגש עימו.

אולם ראשית עלינו להבדיל בין שני היבטיו של הפוסטמודרניזם: האחד המכונה ‘המצב הפוסטמודרני’ ומתייחס להיבטים התרבותיים של הפוסטמודרניזם – כלומר למה שמתרחש בקרב ההמונים, ברחוב או במדיה; והשני המכונה ‘ההגות הפוסטמודרנית’ ומתייחס לפילוסופיה פוסטמודרנית, וליתר דיוק – לפילוסופיה שהנחת היסוד שלה היא שאין אמת מוחלטת. אף שהרחוב מושפע מהפילוסופיה והפילוסופיה גם היא מושפעת מהרחוב, ניתן להבחין בין שני המרחבים הללו ולעסוק רק באחד מהם, וכך ננהג במאמר זה – כאשר נתמקד בעיקר בהגות הפוסטמודרנית. אם כן, כשנטען שהפוסטמודרניזם עשוי לשמש מנוף לתודעה שמרנית, כוונתנו תהיה להיבט הפילוסופי שלו ולא להיבט הפופוליסטי-רחובי המאפיין את התרבות הנמוכה. להלן נראה כיצד ההיבט הפילוסופי הזה, שניתן לסכם אותו בסיסמה ‘אין אמת מוחלטת’, יכול לחלחל (ולמעשה כבר מחלחל) אל תוך החיים עצמם, גם של האדם הפשוט, תוך שהוא מעצים דווקא את אורח החיים השמרני.

בנקודה זו חשוב לציין כי לשם הבנת המאמר אין צורך להשתכנע שהנחת היסוד של הפוסטמודרניזם נכונה. גם אם הקורא מאמין בקיומה של אמת מוחלטת ואיננו מזדהה כלל עם הנחת היסוד הפוסטמודרנית, המאמר עשוי להדגים לו מהן ההשלכות ההיפותטיות של קבלת הנחת היסוד הזו. במילים אחרות: מאמר זה איננו בא לשכנע בהיעדרה של אמת מוחלטת אלא להוכיח שנקודת המוצא שלפיה אין אמת מוחלטת יכולה ליצור חיים עשירים ומלאים – בעיקר כשמדובר באורח חיים שמרני.