על מעגלים חברתיים ואינטימיות

לאחרונה פורסמה ברחבי הרשת החברתית פרסומת חדשה למוצר-וסת, שבה מראים דם של וסת. לפני שאכתוב מה מפריע לי, אציין שיש בפרסומת שלוש נקודות אור: ראשית, לא כולן שם שמחות בזמן הוסת. הפרסומת מראה בין השאר, נשים שלא כיף להן, והן לא בעיצומם של תרגילי התעמלות או ריצה קלילה על החוף. שנית, לא כולן בפרסומת הזו, הן עם מידות הגוף “הנכונות” במרכאות. שלישית, שמעתי כבר מכמה נשים שמדובר במוצר ממש מעולה, שבאמת מקל על נשים בזמן הוסת.

 

ועדיין, הפרסומת מבאסת אותי. את האפקטים שלעיל היה אפשר להשיג גם בלי להעביר את הצופים חינוך מחדש לגבי נוזלי גוף של אנשים זרים. הפרסומת עצמה מדגישה במיוחד את עניין הדם, ובמקום להשתמש בנוזל הכחול, “החלטנו להראות את זה כמו שזה”. בפרסומת רואים דם נוזל על רגליים, דם נסחט מבגדים, ומכתים את המצעים. ומדוע הפרסומת מראה את הרגעים הללו? כי “תמיד אמרו לנו איך אנחנו צריכות להרגיש בנוגע לוסת… לימדו אותנו שצריך להסתיר את הדם..” אבל “מגיע לנו להרגיש איך שבא לנו להרגיש”.

 

א. היא ממשיכה עם ההיגיון הנרקיסיסטי שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות: כל העולם צריך לאשר אותי. אנשים שאני לא מכירה אמורים לצפות בי ברגעים אינטימיים שמשודרים במדיום פומבי לחלוטין, ולומר לי “את בסדר”.

 

ב. היא מניחה שאם אני מעוניינת להסתיר בפני הציבור את נוזלי הגוף שלי, סימן שאני “מדירה” אותם, לא “מכילה” אותם, מתייחסת אליהם באופן מנוכר. כמו שאני לא נגעלת מנוזלי הגוף של עצמי, ככה אני אמורה לא להיגעל מנוזלי הגוף של הזולת.

 

ג. היא מניחה שתחושת הגועל שמתעוררת בינינו לבין עצמינו, כאשר אנו נתקלים בנוזלי גוף של אחרים, היא שלילית, לא מוסרית, מעליבה, ויש להחליפה בתחושה אחרת של “חגיגה” כלשהי. כביכול אם מישהו עשה גרעפס וזה עורר בנו דחייה קלה, זו למעשה דחייה של האדם עצמו, של כל ישותו.

בעולם שבו הסדר החברתי הוא תקין, העולם שבו אני רוצה לחיות, יש מעגלים שונים של קירבה ואינטימיות. במעגל הראשון, נמצאת אני (או כל אחד אחר שיש לו “אני” משלו). אני לא נגעלת מנוזלי הגוף של עצמי, וגם אם יוצא שכן, אני לא נעלבת מעצמי.

 

יש משהו שבעייני הוא מאוד עמוק ויפה, ביכולת להיות לבד עם עצמך ברגעים גופניים לא אסתטיים, מבלי שאף “אחר גדול” יסדיר את התחושות שלך כלפיהם ויגיד לך שמותר או אסור לך להרגיש כך או כך. זו בעצם המשמעות האנושית של פרטיות. פרטיות היא אחד המרחבים הנכחדים ביותר בדורנו, ואני בעד להכריז עליה כעל שמורת טבע.

 

במעגל השני, מוכנס גם בן הזוג שלי. במסגרת הברית שכרתנו זה עם זו, אנחנו חשים שותפות בסודות האחד של השניה, ולכן האקט של החשיפה של “דברים שלאחרים אני מתפדחת לספר או להראות”, הוא אקט אינטימי, מיוחד, ולפעמים אפילו מרגש. כי בן הזוג שלי אוהב אותי בלי תנאי. ובכך הוא שונה, נבדל ולא שווה לאף אחד אחר על פני כדור הארץ.

 

במעגל השלישי, משפחה או חברות. הם לא סתם נמצאים שם. יש להם ערך מיוחד עבורי, ולכן אני יכולה לשתף אותם, במידה מאוזנת וסבירה, בצדדים הפחות “מקרבים ומושכים” שלי. במעגל הרביעי, כל השאר. אנשים שאין לי איתם שום מערכת יחסים. האנשים הללו לא אמורים לראות את נוזלי הגוף שלי ולהתלהב מהם. מותר להם לחוש דחייה כלפי דם של וסת של מישהי שהם לא מכירים.

כשצפיתי בפרסומת חשתי עלבון מסויים מכמה שהאישור הזה, שהנשים הללו מבקשות, הוא זול. הערך שלו כל כך נמוך. כמו לקבל הודעת סמס “אוריה-אסתר-מבורך, מזל טוב ליום הולדתך, תמיד איתך, בנק מזרחי-טפחות”. מי בדיוק מאשר את הדם של הוסת של הנשים הללו? יש לו פנים? יש לו שם? מה הקשר בינו לבינן? מה הערך של האישור הריק הזה?

 

ההיחשפות לצדדים המביכים שלי (כמו של כל אדם אחר) היא זכות שהזולת צריך להיות ראוי לה. לא כל אחד אמור לאהוב אותי אהבה בלא תנאי, ולא כל אחד אמור לאשר אותי. כמאמר המשורר: “אנחנו לא בזוגיות עם כל העולם ולכן לא כל העולם אמור לאהוב אותנו”. (האמת שאין שיר כזה, אבל איזה יופי יהיה אם מישהו ילחין את זה לגלגלצ).

 

לסיום: מה שכתבתי כאן היה עד לפני מספר שנים מובן מאליו, לכל אדם כמעט. אבל בשנים האחרונות השיח הפרוגרסיבי (המאוס עליי, הרבה יותר מדם של וסת), עושה כל מאמץ לטשטש את ההבחנה בין המעגלים הללו. השיח הפרוגרסיבי מאוים מאוד מהיררכיה, ולכן מעגלי האינטימיות שהצגתי כאן הם לא לגיטימיים מבחינתו. 

רק בעולם שבו הסובייקט עובר רדוקציה לגוף (או במילים פשוטות: רק בעולם שבו מה שאתה בתור בן אדם זה אך ורק גוף, כי צומצמת אך ורק לרובד הזה), תחושת דחייה מנוזלי גוף של הזולת, או מגרעפס של מישהו, היא למעשה דחייה של האדם עצמו. אני רוצה לחיות בעולם שבו אין הלימה בין הנוזלים שיוצאים ממני, לבין מי שאני. אני קצת יותר מזה. אני מקווה.