סטוץ, בגידה וגירושין. כי למה לא?

“שאלה: למה בתור גבר נשוי רצית להכיר מישהי למטרת סטוץ?

“תשובה: אחרי שנים רבות של נישואים, שאני לא מתחרט עליהן לרגע, הרגשתי שמשהו חסר לי. הייתי עם גרושתי מגיל 19 והיינו נשואים כמעט 22 שנים. היה לי פרק א’ מדהים, היינו צוות טוב וגידלנו שלושה ילדים ביחד. לא סבלתי, אבל בשלב מסוים זה כבר לא הספיק לי. בדיעבד, אני מבין שכדי להבין מה בדיוק חסר לי, ברחתי וחיפשתי סטוץ, אבל המפגש הזה הוביל בסוף למערכת יחסים רצינית. אנחנו יחד 11 שנים ומתוכן נשואים כבר שבע שנים”.

 

עד כאן הציטוט. אמנם, בכתבה הזו יש המון פנינים שמתפקדות בתור חותמת הכשר למעשה הבגידה של הגבר באישתו. אבל מעבר לעובדה שמדובר כאן ב(עוד) כתבה שעוטפת בגידה בהצדקות יפות, אני רוצה לרגע להתבונן באופן שבו היגדים מסוימים עוברים כיום באופן חלק כ”הצדקה לגיטימית לבגידה”.

 

השיח שמצוטט בכתבה הזו הוא דוגמא לנרטיב הולך וגובר שאני מזהה במדיה הפופולרית, שאני קוראת לו: “גירושין כי למה לא”. מבחינה לוגית הנרטיב הזה נשמע כך (בכוונה ממציאה כאן דוגמא מתחום אחר):

“אני מאוד אוהב את מדינת ישראל. זה הבית שלי, זה המקום שבו אני רוצה לגדל את ילדיי. אני גם חושב שאין ליהודים מקום אחר חוץ מהמדינה שלנו. ישראל זו המולדת שלי, והיה לי ממש מדהים להיות אזרח נאמן שלה במשך 22 שנים. אבל בשלב מסויים, זה כבר לא הספיק לי. חיפשתי באינטרנט איך להרוויח כסף טוב והפכתי להיות מרגל לטובת איראן. יחסיי עם הרפובליקה האסלאמית הוביל לשיתופי פעולה מדהימים כבר 11 שנים, ואני מאמין שארצה להמשיך לרגל עבורם לנצח”

 

הפסקה הזו נשמעת לנו מגוחכת ומוזרה. היא לא עוברת לנו בגרון כהצדקה לבגידה במדינת ישראל, אלא חושפת באופן מאוד ברור את העובדה שמדובר פה בהכרעה נטולת מוסר ואולי אפילו נטולת היגיון, שכל מה שהפעיל אותה זו תאוות בצע.

מבחינה לוגית, הנרטיב של ה”גירושין כי למה לא”, בנוי באותו אופן: הוא יתאר את כל הסיבות הכי טובות להישאר בנישואין: היה לי “טוב”, היה “מדהים”, “לא סבלתי”, אבל משום מה “זה לא הספיק לי”, ולכן חיפשתי סטוץ. הגבר שמתראיין לכתבה הזו נכנס לאפליקציה כדי למצוא סטוץ מיני חולף, בעודו נשוי באושר לאם ילדיו.

 

אני מתקשה להבין איך הנרטיב הזה עובר. בעולם פחות הזוי, הפסקה הזו היתה חושפת מאוד ברור את העובדה שמדובר פה בהכרעה נטולת מוסר ואולי אפילו נטולת היגיון, שכל מה שהפעיל אותה זה, ובכן, תאווה.

 

כשמדובר בשיח שמתייחס לתאווה, לריגוש מיני, כאל משהו עמוק שהמחסור בו מצדיק פירוק של נישואין מאושרים לאם ילדיך, שום דבר אף פעם לא יספיק. אולי אני בעצם צריכה להכתיר את השיח הזה בשם “גירושין כי האושר לא מספיק לי, צריך גם ריגוש”.

 

(ואגב, זה לא משנה אם ספציפית הגבר שמרואיין בכתבה בעצם לא מספר לנו את כל האמת, והאמת היא שהוא סבל בנישואין שלו. מה שמשנה לנו בביקורת שיח, זה “השיח”, ולא הסיפור של האדם הפרטי. כל עוד התירוצים שהוא מספר על בגידתו באשתו מנוסחים כמו הפסקה שלעיל, והפסקה הזו מופצת למיליוני קוראי אתר ווינט כאילו היא הדבר הכי מובן בעולם, יש לנו כאן משהו שצריך לשים לב אליו).

 

במשך שנים אני עוקבת אחר מדור “יחסים” באתר ווינט. באופן עקבי, רוב רובן של הכתבות במדור הזה מציגות תמונה פצועה ועגומה מאוד של זוגיות. כתבות על “כך תתגרשי נכון”, “לעולם לא אתאהב שוב”, “רוצה לנקום בגבר שבגד בי”, הן הלחם והחמאה של המדור.

 

אבל כל זה השתנה. בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו עדים להתעוררות רומנטית. פתאום בווינט יש אמון באהבה. פתאום זוגיות עמוקה היא דבר אפשרי כנגד כל הסיכויים. פתאום כותרות כמו “אני רוצה להיות איתה לנצח” מופיעות לנו בעמוד הראשי.

 

ועכשיו, תעשו ניסוי: בכל פעם שאתם רואים באתר ווינט כותרת רומנטית שמשדרת אמון בקונספט של זוגיות, תלחצו על הכתבה. רוב הסיכויים שתגיעו לפינה ששמה “הפרק-בתניקים”, שנפתחה במדור יחסים לפני שנתיים וחצי. זוהי פינה שמתארת את החיים המאושרים של זוגות שהתגרשו וכעת נמצאים בפרק ב’.

 

לא תמצאו כמעט כתבות שחורגות מהדפוס הזה. כותרת רומנטית כמעט אף פעם לא תוביל לכתבה על קשר מדהים במסגרת נישואים מונוגמיים, אלא אם כן, מדובר בקשר זוגי של שני אנשים שנמצאים בפרק ב’ (לאו דווקא נשואים בשנית). תבדקו אותי. באחריות.

 

אני מאוד בעד שאנשים גרושים ימצאו אהבה, כמובן. זו לא הנקודה. השאלה היא מדוע באופן עקבי כל כך, אין בווינט כמעט שום כתבה על קשר זוגי עמוק וארוך טווח, אלא אם כן הקשר הזה הוא במסגרת של פרק ב’, כאשר המסר הקבוע הוא “אל תדאגו, זה אפשרי. יש אהבה אחרי הגירושין”. אחרי שקוראים את נרטיב הגירושין החדש שהכתבה הנוכחית רק מהווה דוגמא אחת שלו, אני מתחילה לחשוב אולי יש כאן גורמים שאשכרה מעוניינים לשכנע אותנו להתגרש.

האמת היא שהאפשרות של קונספירציה הרבה פחות מפחידה אותי מהאפשרות ההגיונית יותר; הרבה פחות מפחיד אותי לחשוב על האופציה שמישהו שם למעלה בחדר העריכה מחליט על כך באופן מוצהר ואולי אפילו מתוקצב על ידי גורמים כלשהם, מאשר לחשוב על האופציה היותר מציאותית:

זה פשוט בא לשיח המערבי הפופולרי, באופן טבעי. בלי לתכנן את זה ובלי שום כוונות לפרק דברים ולחנך אותנו מחדש. זה פשוט המובן מאליו של השיח הזה, ועוד מעט זה יהיה גם המובן מאליו של כולנו.