השיח של ניקי גולדשטיין 2#

הלב הפוסטמודרני

אוריה מבורך

 

הם הלכו אחרי הלב, אז בואו נדבר רגע על “הלב”. הידעתם שאימוג’י של לב נמצא במקום השני במדרג האימוג’ים הכי נשלחים בעולם? (במקום הראשון- אימוג’י צוחק-בוכה. לא שזה קשור לנושא אבל שיערתי שתסתקרנו). “לב” זה האמא של הקונצנזוס. אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אסוציאציה אחת שלילית ללב.

לכן, כשניקי גולדשיין ואייל שלום מספרים לנו שהם הלכו אחרי הלב, אנחנו אמורים למחוא כפיים, לנגב דמעה, או לכל הפחות לשתוק. כי “הלב” זה סוג של קלף מנצח. אם הלכת אחריו, אתה בצד של הנכונים.

גם אם מדובר על אדם שעזב אישה שעד לפני רגע הוא חשק בה ואהב אותה, ויש להם יחד שני ילדים.

גם אם מדובר על אדם גרוש, שצופה בחברו הנשוי מתפרק לנגד עיניו ועל הדרך מפרק את משפחתו, וכל מה שיש לו לעשות זה להמתין בסבלנות לחברו שיסיים את הפירוק ויחבור אליו.

גם אם מדובר על עיתונאית-צמרת שכשהיא רק רוצה היא יכולה לשאול שאלות נוקבות, לדחוק את המרואיין אל הפינה ולא להניח לו, אבל פתאום היא נעשית לא יותר מכלבלב-פלסטיק מהנהן על הדשבורד של הרכב.

אז קבלו קווים לדמותו של “הלב” הפוסטמודרני:

1) לפני העידן הפוסטמודרני, הלב היה נתפס כמנוגד להיגיון. אנשים ש”הלכו אחרי הלב”, נתפסו כמי שהצליחו לנצח את השיקולים הקרים של השכל, ולא לתת לשיקולים הללו לרמוס את עולמם הפנימי. כיום, הלב נתפס כמנוגד לא רק להיגיון אלא גם למצפון. למרות שהשיח המערבי לא מצהיר על כך, אפשר להראות שהליכה אחר הלב פוטרת אותנו מביקורת מצפונית ומוסרית:

את מצטלמת באופן משפיל וחוטפת ביקורת על היותך שותפה להחפצת נשים? אין בעיה, תגידי שאת הולכת אחרי הלב שלך והעניין סגור.

אתה חובב צלילה חופשית, טיפוס חופשי או כל ספורט ‘חופשי’ אחר שבו סיכוי סביר שתחזור הביתה בחתיכות, ויש לך בבית אישה וילדים שמתפללים שלא תהפוך להיות אחד מהסטטיסטיקה? אל דאגה. תגיד שאתה הולך אחרי הלב שלך, ואפילו הילדים יפרגנו.

אתה וחברך הנשוי נסחפים לרגע רומנטי שלאחריו אתם תופסים את הראש ושואלים “מה עשינו”? אין צורך להתבלבל. הלכתם אחרי הלב, זה מה שעשיתם. תמשיכו תמשיכו, הלב דורש.

2) הלב בגרסה הפוסטמודרנית, הוא הדבר הזה שאף אחד מאיתנו לא יכול לסרב לו. למעשה, הלב מנוגד לא רק למצפון אלא גם לבחירה חופשית. באופן פרדוקסאלי למדי, אנשים שהולכים אחרי הלב זוכים לשבחים על ה”בחירה האמיצה” שלהם, אבל הנרטיב שלהם לא כולל אפילו רגע אחד שאפשר לומר עליו שנעשתה בו בחירה חופשית.

לדוגמא, הריאיון עם ניקי ואייל מלא בכל כך הרבה היגדים פאסיביים כמו “זה קרה לנו בלי שליטה”, “לא יכולתי לעצור את זה”, “זה תפס אותנו באמצע החיים”. שיר הפופ הקליט משנות השמונים “Listen to your heart, there’s nothing else you can do” מעולם לא היה מדוייק יותר לימינו. הלב שלך אומר משהו? הלך עליך. זהו. אין שום דבר שאתה יכול לעשות נגד זה. בזאת נושלת מכל מה שמבדיל בינך לבין יצור נטול עולם פנימי.

3) הלב הפוסטמודרני הוא רק חתיכה מאוד קטנה, חלקית ושטחית ממה ש”לב” באמת אמור לבטא, ולמרות זאת, הוא נתפס משום מה כעמוק. הסיפור של ניקי ואייל מדגים היטב את הנקודה הזאת: בראיון המלא, ניקי מספר על אהבתו הגדולה לאשתו, על העובדה שמעולם לא חשב שיתגרש ממנה, ועל הכאב הגדול שיש לו כלפיה וכלפי ילדיו. הרגשות הללו, שניקי בחר לוותר עליהם, מייצגים הרבה יותר “לב” מאשר הרגש הזה שפועם שם בעוצמה בינו לבין אייל.

בעצם, הלב הפוסטמודרני הוא מילה נרדפת ל”ריגוש”, ואולי אפילו ל”גוף”. אם להצטלם לאינסטגרם באופן חשוף או לצלול בלי בלון חמצן זה “ללכת אחרי הלב”, כנראה הלב של היום זה לא מה שהיה פעם. הלב הפוסטמודרני דוחה מתוכו באופן מובהק רגשות עמוקים כמו אהבת יציבה, חברית ובוגרת לאשתי מזה 15 שנה, דאגה עמוקה לשלומם של ילדיי, דאגה לשלומה של אשתי שכעת בגיל 44 תיאלץ למצוא מישהו חדש שירצה להזדקן איתה, ומעדיף על פניהם דופק מהיר ומסעיר שנמצא על אותו מישור של טיפוס הרים וצניחה חופשית.

***

אני מסתכלת על שלושת המאפיינים של הלב הפוסטמודרני, ובאמת שלא מצליחה להבין מה הופך אותו לכל כך פופולרי. הוא נשמע לי פחות כמו אנרגיות של אהבה ונתינה, והרבה יותר כמו משהו שאני לא רוצה לפגוש בפינת רחוב. מדובר ביצור נטול מצפון, שמנטרל באגרסיביות ילדותית את יכולת הבחירה שלנו ומסוגל להפוך כל אדם בוגר לישות פאסיבית שמבלה את שארית חייה בלעלות ולרדת ממתקנים בלונה פארק, תוך רמיסה של אנשים יקרים שעד לפני דקה ראינו בהם את כל עולמנו.

אם זה הלב שלנו, כנראה שהדרך לגיהנום רצופה באימוג’י של לבבות.