השיח של ניקי גולדשטיין #1

"הקרבה למען עצמי"

אוריה מבורך

נניח שהיו מספרים לנו על אדם שאוהב בכל ליבו את אשתו וילדיו. יום אחד אמא שלו חלתה במחלה קשה, והוא הבין שהדרך היחידה להציל את אמו היא לעזוב את משפחתו למשך מספר שנים, לעבור למדינה אחרת, ושם לנדוד בין רופאים ולגייס משאבים לתרופה שתציל את אמו. נניח שהוא היה מספר לנו בדמעות, שההחלטה לעזוב את משפחתו, הייתה הקונפליקט הגדול בחייו, אבל לבסוף, הוא הבין שלמען הצלת חייה של אמו הוא חייב לשלם מחיר, להקריב את אהבתו לאשתו וילדיו למשך מספר שנים, אפילו במחיר של פגיעה בהם.

אני משערת שלצד הדילמה האם ראוי להקריב את משפחתך לטובת האם, הסיפור הזה היה יכול לעורר בנו אהדה והערכה לאצילות הנפש של האיש הזה. אנשים שמוכנים להקריב את כל היקר להם עבור מישהו אחר, ולשלם מחיר אישי כבד, הם אנשים שמציבים לנו רף גבוה של מוסריות.

הסיפור של הקומיקאי ניקי גולדשטיין שעזב את משפחתו למען זוגיות עם חברו הטוב, הוא בדיוק אותו סיפור של הקרבה.

אותו סיפור, אבל בשינוי קל: במקום שזו תהיה הקרבה למען “הזולת”, זוהי הקרבה למען “עצמי”.

ניקי גולדשטיין מספר בראיון שהוא עד כדי כך אהב את אשתו (כיום, גרושתו), עד כי מעולם לא חשב שמשהו יוכל להפריד ביניהם. לכן, כשנאלץ לקבל את ההחלטה להתגרש ממנה כדי לחיות עם בן זוגו הנוכחי, הוא הרגיש קונפליקט עצום. דמעותיו במהלך הראיון (דמעות שאני מאמינה להן לחלוטין ולא רואה בהן מניפולציה), מעידות עד כמה הוא עדיין אוהב ומעריך את אשתו, שעליה נאלץ לוותר, למען… עצמו.

מה קורה כאן?

בואו נמשיך לברר את זה.

נניח שאדם מסוים הוא נרקיסיסט, ולכן הוא “אוהב את עצמו”. נשאלת השאלה: האם הנרקיסיסט ממוקם יותר באוהב (את עצמו) או יותר באהוב (על ידי עצמו)? הסטריאוטיפ הרווח כלפי הנרקיסיסט, הוא של אדם שאיננו מסוגל “לאהוב” אלא רק “להיות אהוב” ולדרוש אהבה מהזולת. מה שבדרך כלל מעצבן אותנו בנרקיסיסטים, זה שנדמה לנו שהם כל היום עפים על עצמם, “אהובים” על ידי עצמם, בטוחים שהם וואו.

אבל זו שגיאה. התבוננות בתרבות היומיומית מראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, הנרקיסיסט של ימינו הוא דווקא האוהב. הוא אוהב… את עצמו. הוא היה אמור לאהוב מישהו “אחר”, אבל מסיבה כלשהי הפוזיציה של האחר התרוקנה באופן חמור וכעת ה”עצמי” מאייש אותה.

תאוריות שעוסקות בעולמו הפנימי של הפרט, מציינות את הפיצול הפנימי שהפרט נתון בו, בין האני (I) לבין העצמי (me). כאשר האני נעשה מודע לעצמו, הוא למעשה מתייחס אל ה’עצמי’ כאל האובייקט, המושא, ה’אחר’.

לדעתי, בעידן הפוסטמודרני, הפיצול בין “אני” לבין “עצמי”, התרחב. הוא כבר לא רק תודעתי, אלא גם מוסרי: מה אם נחשוב על ה”עצמי”, כמי שממלא עבורנו את דמותו של “האחר” המוסרי, זה שאנחנו צריכים לדאוג לו ולהקריב את עצמנו למענו?

כיום, בעידן שבו אנשים פוגשים את עצמם יותר מתמיד, כ”אובייקט”, “אחר”, שמופיע מולם על המסך מבעד לסלפי של עצמם, הפיצול בין ה”אני” ל”עצמי” מוקצן יותר ויותר. תוסיפו לכך אלמנטים כמו בדידות קיומית, ואת היעדרם ההולך וגובר של מושאים אנושיים בחייו של האדם המערבי, שאותם הוא יכול לחבק, לנחם, להתמסר אליהם, ותקבלו עמדה ריקה של “אחר”, שאיננה מאוישת יותר על ידי אף אחד.

אל תוך החלל הזה, נכנס ה”עצמי”. במסגרת פרקטיקת ה”הקרבה”, הפרט הנרקיסיסט הוא זה שנמצא בעמדת המקריב, כאשר המושא שלמענו מתבצעת הקרבה זו, הוא “הוא עצמו”. וכך, וויתור על אהבה גדולה (לאשתי) למען “עצמי”, נתפס כמעשה הירואי, מוסרי, אצילי, וכמובן “אמיץ” (אמיץ משום שהוא יעורר התנגדות בקרב אנשים שהאתיקה שלהם עדיין לא נכבשה במכבש האסתטיזציה, ולכן צריך אומץ כדי לעמוד בביקורות הללו).

תראו איך ניקי גולדשטיין ובן זוגו התנסחו בכתבה לאתר וואלה:

“(הסיפור שלנו) הוא סיפור על אומץ, הוא סיפור על ללכת אחרי הלב. זה סיפור על להתאהב בנשמה של בן אדם שהוא במקרה גם החבר הכי טוב שלך. הוא סיפור על לא לוותר לעצמך גם אם זה קשה, מביך ובלתי אפשרי לעיתים. לאהבה אמיתית אין מחיר ולעיתים נדרש לשלם בגינה מחיר יקר. אף פעם לא מאוחר להתאהב. שילמנו ואנחנו עדיין ממשיכים לשלם את מחיר האהבה שלנו”.

נשגב מבינתי איך אפשר למסגר את הסיפור הזה במשפט “לא לוותר לעצמך גם אם זה קשה”, “אנחנו ממשיכים לשלם את מחיר האהבה שלנו”. נדמה לי שרק מבנה פוסטמודרני של “הקרבה למען עצמי” יכול להפוך את המשפטים הללו למובנים. כפיים לך! איך ‘לא וויתרת לעצמך’, איך ‘הסכמת לשלם מחיר’, ולמרות שהיה לך טוב עם אשתך וילדיך, החלטת ללכת על האופציה השניה, ה”טובה יותר”. כפיים.

אגב, מי שקראו את הספר שלי “מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף” אולי זוכרים את הדוגמא הבאה שמופיעה בו, מאתר ווינט:

“לא בוגדת, נאמנה לעצמי: כך פירקתי שתי משפחות: למרות הכאב, ייסורי המצפון, הילדים המבולבלים ובני הזוג הפגועים, היא לא מתחרטת שפירקה שתי משפחות, כדי להקים משפחה עם אהובה, אבא לילדה מהגן של בתה”.

בספר לא פירטתי מעבר לכותרת הזו. אבל אספר לכם שבראיון עצמו, האישה מפרטת על האהבה הגדולה שהייתה לה לבעלה הראשון, ומדגישה שהיא עדיין אוהבת אותו. הכתבה ממסגרת את האקט שלה כאומץ. האומץ לא רק לעמוד בביקורות מצד הסביבה, אלא האומץ הכרוך בלוותר על אהבה כה גדולה (בעלה לשעבר), על מנת להגשים את אהבתה (הגדולה יותר), לאבא של ילדה מהגן של בתה…

הסיפור של הנרקיסיזם הפוסט-מודרני הוא סיפור לא על הפרעת אישיות, אלא על סוג חדש של חוויה-ערכית שמחלחלת גם לאנשים מוסריים כביכול, שמאמינים בערכים כמו הקרבה ונאמנות. אם אנחנו תופסים את ה”עצמי” כ”תחליף-זולת”, אין שום בעיה, מבחינה לוגית ומבחינה מוסרית, להקריב את כולם למען עצמנו, ולסחוט על כך גם מחיאות כפיים.