נא להכיר: גזלייטינג מיני

(מאת אוריה מבורך, פורסם ב”פוליטיקלי קוראת”)

*אזהרת טריגר*

נא להכיר: גזלייטינג מיני. בחודשים האחרונים נחשפנו למקרים של פגיעות מיניות, שלכולן יש מכנה משותף: הפוגע הפעיל על הנפגעת מניפולציה שעונה על ההגדרה של גזלייטינג, שמיד נפרוס אותה. המונח גזלייטינג מסוגל לחולל התבהרות ולהעניק שפה לנשים וגברים שעברו פגיעה מינית, החל מהטרדה מילולית וכלה בתקיפה פיזית אלימה. חשוב שנכיר אותו, ולכן הרשימה הזאת מוקדשת לתיאור הגזלייטינג שנעשה על ידי ארבעה פוגעים מינית בדרגות פגיעה שונות, שעלו לכותרות לאחרונה, חלקם בזכות פוליטיקלי קוראת: ארז דריגס, ארז ארג’ונה, יפתח בר, שי אביטל.

המונח גזלייטינג (עמעום דעת) נמצא בשימוש כבר עשרות שנים בתחום הפסיכולוגיה, לאו דווקא בהקשר המיני. הוא מתאר התנהלות מניפולטיבית מצד מישהו כלפי זולתו שמלווה בערעור תפיסת המציאות של הזולת. כאשר הזולת מגיב בסירוב למניפולציה, או בפקפוק, המניפולטור מכחיש את מעשיו או את כוונתו השלילית, וגורם לזולתו לחשוב שהבעיה היא אצלו בראש: הוא זה שלא קולט נכון את המציאות. במילים אחרות: “זה לא אני, זה אתה”. המונח מבוסס על שמו של המחזה “גזלייט” (נורות גז) מאת פטריק המילטון, שבו איש מנסה לגרום לאשתו לחשוב שהיא משוגעת, על ידי ערעור תפיסת המציאות שלה. אחת הדרכים שלו לעשות זאת היא לעמעם את נורות הגז שמאירות את הבית, וכאשר אשתו טוענת שהאור מעומעם, הוא טוען שהכל בסדר עם האור, והיא זו שמדמיינת.

בצורה הנבזית ביותר שלו, ניתן למצוא שימוש בגזלייטינג מיני על ידי גברים פוגעים מינית, שמחפשים איך לערער את תפיסת המציאות של הנפגעת ולגרום לה לפקפק בחוויה שלה. דוגמא ראשונה שנחשפה בפוליטיקלי קוראת, היא של השחקן ארז דריגס. אופיר סגרסקי שהוטרדה על ידו מספרת כך : “בהתכתבות האחרונה אמרתי לו, ‘ממש חבל שאתה מציע לי לשכב איתך אחת לכמה זמן, כי הייתי רוצה ליהנות ממך בפן המקצועי וזה די הורס’. הוא עונה: ‘הצעתי לך לשכב איתי בזמן שמצמצתי?’. אני כותבת לו: ‘אה, לא?’. הוא אומר: ‘לא נראה לי'”. (YNET, לאשה). במקום אחר, כינתה סגרסקי את המניפולציה מהסוג הזה בכינוי המדויק “אלחוש האינטואיציה של הנפגעת”.

דוגמא שניה: ארז ארג’ונה, גורו הטיפולים שאנס ותקף מינית נשים רבות מאוד, ולקראת פרסום התחקיר אודותיו, התאבד. חלק מהעדויות שפורסמו בפוליטיקלי קוראת, מתארות כיצד ארג’ונה מאשים את הנשים בכך שהן לא משוחררות מספיק, לא מוכנות לאבד שליטה ולהתמסר, תוך שהוא מקפיד לטעון שאין כאן שום דבר מיני. כך למשל מספרת הילה, שהגיעה לטיפול אצל ארגו’נה לאחר שחוותה בעברה ניסיון אונס ומתוך שאיפה לריפוי מהטראומה. הטיפול אצל ארג’ונה החל לדבריה באווירה נעימה, שהשתנתה ברגע שבו הוא דרש ממנה להתפשט לצורך הטיפול: “הייתי מאוד מובכת ואמרתי לו שאני לא מנוסה בדברים כאלה וזה לא נעים לי. הוא התחיל לכעוס ואמר שאין פה שום דבר מיני ושהוא בכלל לא מסתכל על הדברים ככה ושאני צריכה ללמוד לשחרר ולסמוך. אמר שהוא מטפל בהמון אנשים ונשים בפרט ושכולם סומכים עליו וחוזרים אליו. הרגשתי נורא. הוצפתי במיליון מחשבות ורגשות ואשמה גדולה מכל כיוון. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי ושהוא מטפל מנוסה ושאני צריכה להפסיק עם המבוכה הילדותית שלי” לבסוף הילה עשתה כדבריו, והוא ביצע בה מעשים מגונים.

דוגמא שלישית היא של מטפל השיאצו יפתח בר, שפגיעותיו נחשפו בפוליטיקלי קוראת. בר נהג לטפל בנשים באופן של חציית גבולות שיטתית, שאין לה תקדים או הצדקה כלשהי בעולם השיאצו. כאשר המטופלות מביעות אי נוחות ושואלות האם לגיטימי שהטיפול יהיה כזה, הוא מתנצל באופן כביכול מתחשב, “חבל לי שהרגשת ככה, תודה שאמרת לי”, ומסביר שהכל חלק מהטיפול, תוך התנערות מאחריות. כך כותבת אופיר סגרסקי שסיקרה את התלונות: “במילים עדינות ונוסחים טיפוליים, מגלגל את האחריות אל הנפגעות ומצייר את תחושותיהן כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת מצדו”. הגזלייטינג של בר ייחודי בכך שהוא לא אגרסיבי ומאשים, אלא מתחבא מאחורי נימה רגישה ומתנצלת. בבחינת “לא ידעתי שאם אני אוכל מנגו זה פוגע במישהו, אני מבין שאת רגישה למנגו, וכמובן שאני לא רוצה לפגוע באף אחת לכן במקרה שלך אפסיק לאכול מנגו ותודה שאמרת לי” .

דוגמא רביעית: שי אביטל סוכן הדוגמניות. נגד אביטל הצטברו עדויות רבות, חלקן כוללות מעשי אונס לכאורה. אחת הנפגעות סיפרה לאתר YNETעל הבוקר שלאחר האונס, כאשר אביטל המשיך לתקוף אותה מינית ברכבו: “אמרתי לו: ‘זה לא נעים לי, אל תעשה את זה’. הוא אמר לי: ‘את פשוט אישה קרה. את צריכה ללמוד להיות חמה, את לא תשיגי כלום בחיים אם תהיי כזאת קרה'”. . הצגת הסירוב של המותקפת, ה”לא” שלה, כנובע מאישיותה הפגומה, במקרה שלנו “היא לא חמה, היא קרה”, זו בדיוק מהותו של הגזלייטינג שממוסס את העובדה החד משמעית של הפגיעה, ולכאורה פותח אותה לפרשנות אישית שנעוצה ב”שריטות” כביכול, של הנפגעת. גם הילה קרוגמן, נפגעת נוספת של אביטל, מתארת באתר מאקו דפוס של גזליינטינג שמשחק עם שדרים דו משמעיים כדי להפריך את חד המשמעיות של הפגיעה: ” אנחנו חיים בעולם שללא הוכחות חותכות וכנגד אנשים חזקים ומקושרים, מאוד קשה לקום. שנים הוא התעלל בי עם לשון חלקלקה שלגמרי יכלה להשתמע לשתי פנים. זו הייתה דרך הפעולה שלו, נגדי ונגד נשים אחרות וזה מה שהקשה על עשיית הצעד הזה”.

אחת התופעות המסתוריות ביותר בהקשר של פגיעה מינית, היא עוצמת האשמה שנפגעות רבות חשות לאחר הפגיעה. המאזינים מן הצד עשויים לתמוה, מהיכן מגיעה האשמה הזו? איך ייתכן שנפגעת תאשים את עצמה באלימות חד צדדית שהופעלה עליה? תופעת הגזלייטינג המיני, שכל מהותה היא הטלת ספק בכשירותה המנטלית של הנפגעת ולומר לה “זה לא אני, זו את”, יכולה להסביר אולי במעט את המקור לאשמה הזו .