מיניות מקודשת או קשקוש רוחני?

עד אתמול. אתמול נתקלתי במקרה בטקסט מדהים של אחת הנשים שהיו שם, והרגשתי שקורה כאן משהו חדש, אולי אפילו התחלה של גאולה, שחורגת הרבה מעבר לנושא של פגיעות מיניות, אלא מערערת את הקונספט של שיח השחרור המיני באופן כללי.

 

לכן אני ממליצה לנו לקרוא את הטקסט הבא כביקורת כללית על שיח השחרור המיני, ולא רק על משהו שקורה ספציפית במתחם סדנאות כזה או אחר. [אני מעתיקה כאן את הטקסט מתוך האתר של פוליטיקלי קוראת, ואחר כך מוסיפה כמה מחשבות שלי]

 

הקטע הבא נכתב על ידי אישה שחיה באשרם במדבר 5 שנים. חשוב לציין שאת הקטע הזה מקדימות כמה פסקאות שבהן היא מספרת שאלו היו 5 השנים המאושרות בחייה, ושהאשרם אחראי לכמה מהחוויות המשמעותיות והטובות ביותר שחוותה. דווקא משום כך, היא אומרת, קשה לזהות עד כמה רע לך. והנה דבריה:

 

“המיניות באשרם הייתה דבר “פתוח”, לכאורה. כך הדברים הוצגו על פני השטח. המדיניות הייתה – בואו נדבר על זה וכמה שיותר, זה עדיף בהרבה מלהחביא את זה. על פניו, זה נשמע בריא. הנה סוף סוף אני מגיעה למקום בו אף אחד לא משחק משחקים, אלא שמים את הדברים על השולחן: יש בינינו אנרגיה מינית. אני נמשך אליך.”

 

“אני, שהגעתי מתל אביב ונפגעתי שוב ושוב מגברים שהתנהלו אליי כאילו אני נזר הבריאה ונעלמו מיד לאחר ששכבתי איתם, הרגשתי הקלה. הרגשתי שלא מרמים אותי. האמת על השולחן ומולה אני יכולה לבחור כיצד להתנהל. ויש בזה משהו מעצים. מחווית ה”טרף”, יכולתי להפוך לציידת בעצמי. או לפחות כך חשבתי.”

 

“מיניות היא גם כוח. כוח גדול מאוד. במיוחד בקהילה שמיניות היא אחת מאבני היסוד שלה. ובקהילה קטנה והיררכית כמו האשרם – כוח זה דבר מאוד חשוב. וכך קורה שככל שאת יותר מינית, את צוברת יותר כוח. או לכל הפחות, נתפסת כיותר חזקה, כיותר “רוחנית”, כי את לא “נואשת” לאהבה. כי את לא באטצ’מנט, בהיקשרות. ואת לא נותנת לצורך הזה באהבה לנהל אותך.”

 

“לפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שככל שאת יותר מינית, את בעצם יותר שלמה ואוהבת את עצמך. כך גם נוצרת תחרות בין הבנות – כי כולן צריכות להביא תוצאות, לנופף במיניות שלהן, להראות שהן מוכנות ויודעות לשחק את המשחק. והתחרות הזו היא אחת מאבני היסוד של קרקע הפגיעה.”

 

“באשרם עודדו אותנו כל הזמן להיות “נשים משוחררות ומועצמות”. פעמים רבות המשמעות של זה הייתה ארכיטיפ מאוד ברור, מודל של אישה “רוחנית”. האשרם יצר מודל של אישה ״ניו אייגית״ שמפגינה את המיניות שלה בציבור, בפרובוקטיביות ובהנאה. ואם זה מכווץ מישהו – זה שלו. זו אישה שלא מפחדת לחשוף את הגוף שלה. להפך – ככל שהיא מינימלית יותר, ככה היא כנראה יותר שלמה עם עצמה ועם גופה ויותר חופשיה. ואם יש הזדמנות לעירום – כדאי לך מאוד לחשוף, אחרת נגלה שאת אולי לא מספיק שלמה עם עצמך.”

 

“מודל האישה המושלמת הוא של אישה שכולם רוצים לשכב איתה. וגם היא רוצה לשכב עם כולם. כי מושלמת משמעותו מסופקת מינית, לא ישנה לבד ורצוי גם להחליף פרטנר מידי פעם בשביל הגיוון. כי האישה המושלמת לא מחפשת אהבה, בטח לא זוגיות. היא עוצמתית ועצמאית וחופשיה וטוב לה עם עצמה.”

 

“האישה המושלמת גם לא עושה דרמות. לא אכפת לה שהגבר איתו הייתה אתמול ילך עם חברתה מחר. לא אכפת לה שרצתה מישהו ומישהי אחרת הקדימה אותה. לא מפריע לה שהגבר שלה יהנה בלעדיה אם היא נוסעת לחופשה. בכל זאת, איך אפשר לצפות ממנו להתאפק במשך כמה ימים, הרי לא בריא למנוע מהאנרגיה המינית תנועה.”

 

“לאישה המושלמת אין בעיה לחלוק ואם היא זורמת על מיניות מרובת משתתפים, זה בכלל מוכיח את בריאותה המינית. האישה המושלמת היא נועזת: אין לה בעיה ליזום, לרדוף, להיות ציידת. היא הולכת על מה שהיא רוצה, גם אם זה אומר לפגוע בדרך בחבר או בחברה.”

 

“אם זה נוגע בהם, זה “שלהם” וש”יעשו עם עצמם עבודה”. האישה המושלמת תמיד משדרת עסקים כרגיל. כלום לא פוגע וכלום לא נורא וכל כאב יכול לעבור אם חוויית העונג מספיק טובה.”

 

“את הארכיטיפ הזה אני פוגשת לצערי עד היום. הוא נמצא בתוכי, הוא נמצא אצל חברותיי מהאשרם. אני פוגשת אותו בנשים רבות שמגיעות אליי לקליניקה. הוא חי ופועם עד היום בקהילת ה”רוח” ובעולם הסדנאות, ההתפתחות והמיניות. זה ארכיטיפ שכביכול אמור להעצים אותנו, לגרום לנו להרגיש”

 

“בריאות” מינית, עוצמתיות, משוחררות מהתניות וחופשיות. אך בפועל, הארכיטיפ הזה משפיל אותנו, מסרסר בנו, הופך אותנו לזאבות זו לזו. הוא גורם לנו להתהלך עירומות או כמעט עירומות, להתנהל מתוך חוסר עמוק באישור חיצוני ורצון “להתאים” לאיזה אישור מטושטש, שמתחזה לחופש.”

 

עד כאן דבריה של הכותבת. וכעת כמה מחשבות שלי:

קראתי את הניתוח האמיץ הזה וזיהיתי בו מגמה שאני מקווה שתלך ותתעצם: לא עוד התמקדות ברמת הפרט ועולמו הפסיכולוגי “כן רצתה, לא רצתה, כן ניצל אותה, לא ניצל אותה”, אלא התמקדות ברמת השיח, שמפעיל על הנמענים שלו כוח סמוי. הכוח הזה סמוי משום שהוא מסווה מאחורי התודעה העצמית של הנמענים כ”בעלי בחירה”, “חופשיים”, “משוחררים”.

 

המעבר מניתוח ברמת האינדבידואל לניתוח ברמת השיח, הוא המעבר מתפיסה ליברלית לתפיסה רדיקאלית, שנמצא בבסיס התפיסה של אפרכסת. תפיסה רדיקאלית מתייחסת בחשדנות כלפי ההצהרות של האינדבידואל על כמה שהוא מאושר, ומסרבת למחוא כפיים למעשים כלשהם רק משום שעומדת מאחוריהם “בחירה חופשית”.

תפיסה רדיקאלית מתעניינת הרבה יותר במשטור סמוי מאשר במשטור גלוי. משטור גלוי זה לומר “אסור לכם לקיים יחסים עד החתונה, ומי שעובר על כך זה איסור כרת”. משטור סמוי זה לומר “כמה חופשיה ומאושרת אני מרגישה כעת, כשהמיניות שלי בתנועה זורמת מאחד לשני, ואין לי שום צורך בהתקשרות רגשית”.

אנשים מערביים רבים יזהו בקלות רבה את המשטור שיש במשפט הראשון, אבל יתקשו לזהות את המשטור שמגולם במשפט השני. לשם כך צריך נקודת מבט רדיקאלית. הטקסט של האישה הזו מפרק באומץ כל כך הרבה הנחות יסוד שהעולם המערבי הכפוף ל”שיח השחרור המיני” לא מסוגל בשלב זה לבקר אותן.

אנשים רבים לא אוהדים את נקודת המבט הרדיקאלית, משום שהיא מערערת על הנחות יסוד בסיסיות שמחזיקות יותר מדי קומות של הפירמידה שנבנתה בעמל רב של שישים שנות “שחרור” מיני.

אנשים אלו עשויים לנקוט בגישה ליברלית בסוגיות הללו, מה שיתבטא בהיגדים שמתלהבים מכך שיש פה מישהי ש”טוב לה ומשוחרר לה והיא בוחרת לעשות מה שבא לה”. (אגב, גם בכמה מהתגובות על הפוסט שהעליתי על אגם בוחבוט, תוכלו למצוא היגדים כאלו).

אנשים בעלי תפיסה ליברלית מסרבים לקחת בחשבון את העובדה שהאדם יכול להיות בעל בחירה חופשית, נטול מגבלות פסיכולוגיות שיעיבו על שיקול הדעת שלו, ועדיין לפעול במסגרת הבחירה החופשית שלו באופן שנוגד לחלוטין את האינטרסים שלו ואת מושג ה”טוב”.

אני רוצה להגיד תודה לאישה שכתבה את הטקסט הזה, שהוא אחד מהטקסטים הרדיקאליים הפשוטים והישרים והמבריקים, שיצא לי אי פעם לקרוא. ואני רוצה לקוות שיגיע היום שבו היא תוכל להעביר את הביקורת שלה בפנים גלויות ולא רק באנונימיות.

אגב, לאחר הטקסט הזה כבר המשכתי לקרוא את כל התחקיר על הפגיעות המיניות. מסתבר שלא מדובר רק ב”הזרמה” של נשים לחדר המיטות של הגורו.

אני קוראת את התיאורים המבחילים (וחוסכת מכם), ומגיעה שוב ושוב למסקנה, שמה שמבדיל את האדם מן הבהמה זו לא הבחירה החופשית. עובדה, במשך עשר שנים, מאות ואולי אלפי אנשים בעלי בחירה חופשית, דירדרו את עצמם למדרגה של בהמות, והכל תוך קשקשת “רוחנית “בלתי פוסקת.

 

אז אולי מה שמבדיל את האדם מן הבהמה, זה הכישרון של האדם לחיות בתודעה כוזבת ולחפות על הנזק שהוא גורם לעצמו באמצעות מילים: “מקודשת, מקודשת, מקודשת”.