מה מיוחד בקליפ של עדי ביטי?

קליפ חדש של עדי ביטי הגיח לאוויר העולם, ותוך זמן קצר הספיק לצבור אינספור תגובות נזעמות של מבוגרים אחראיים שלא מבינים איך המנהלים של ביטי מאפשרים לזה לקרות. כולם זועקים “החפצה, מיניות בוטה, מסרים זולים”. לאחר שצפיתי בקליפ, לקח לי 15 דקות להסדיר את הנשימה. מסתבר שהקליפ של ביטי עבר גבול, אבל לא ברור איזה גבול. כשצופים בקליפ נתקלים באותם ציטוטים ויזואליים שאנחנו מכירים מתרבות ההיפהופ בארץ ובעולם. הצופים המזועזעים מכנים את הקליפ הזה “פורנוגרפיה”, עידוד לתרבות האונס, ושאר זעקות שבר. אבל צפייה בו מוכיחה שלא פורנו ולא בטיח. זו בדיוק אותה הגברת, עם בדיוק אותה אדרת. שום דבר כאן לא חדש, וכולנו יודעים שמיניות מוכרת ומעלה את מספר הצפיות. (בין השאר, על ידי פוסטים נזעמים כמו זה).

אז מה בכל זאת חדש כאן? מה נשתנה החושך הזה מקודמיו, נועה קירל, קארדי בי, ניקי מינאז’?  נדמה לי שהתשובה נמצאת במושג “הנאה”. משהו קורה כאן בקליפ הזה, לקונספט של הנאה מינית. השיח המתירני מציג את המיניות באופן “נמוך אבל כיף”. במסגרת השיח הזה, אנחנו רגילים לראות אישה, או ילדה-אישה, שמתנועעת מול המצלמה כחלק מאווירה נמוכה של השפלה עצמית, תאוות יצרים, ואפס אינטיליגנציה, מבלי שהדבר יהיה סותר את אווירת ה”פאן” שהקליפ משדר. אנחנו יודעים שהזמרת מוקפת צלמים, מאפרים, במאים ומלבישים, אבל בקליפ עצמו הם נעלמים. כל מה שאנחנו מקבלים זו זמרת שעפה על עצמה, ואנחנו לא יכולים לקחת ממנה את הכיף שלה. זה שאנחנו לא נהנים, או נהנים וסולדים בו זמנית, זו בעיה שלנו.

אבל בקליפ החדש של ביטי קורה משהו אחר. עדי ביטי עצמה היא ילדה לשעבר, שממשיכה להיראות ולהישמע כמו ילדה. יש כאן תחושה של מישהי שממש לא מבינה את הסיטואציה, ובשום צורה לא נהנית ממנה. ביקשו ממנה לעשות מבט חלול וסקסי, והיא לא מצליחה. המבט שלה לא משכנע. במקום חלול הוא יוצא עצוב. יש נתק אסטרונומי בין הגוף שמתנועע באופן מדוייק ואפילו אסתטי, לבין הפנים שלא מצליחות לטשטש את הכאב.

הרפרור לתרבות האונס, מה שככל הנראה מקפיץ אותנו, המבוגרים האחראיים, לא נובע רק מכך שהיא חשופה ומוחפצת, אלא מכך שהיא ממש ממש ממש, לא נהנית מהסיטואציה, ובשום שלב לא נראית כבוחרת בה. כצופים, נדמה לנו שאנחנו מזהים הנאה, אבל היא לא על המסך, והיא גם לא אצלנו. ההנאה מתרחשת מאחורי הקלעים, אצל כמה צלמים או במאים סוטים שמוטמעים לתוך הסיטואציה מעצם היותה מבוימת באופן כל כך מוקפד. אבל ההנאה לא נוכחת במדיום הגלוי עצמו, שכל כולו זועק “הלבישו אותי, אמרו לי, עשו לי, אני רוצה הביתה”.

וכך, בזכות עדי ביטי, (שבסופו של דבר היא  סובייקט אנושי, ולא מצליחה להתמוסס לחלוטין לתוך ה”ייצוג” של עצמה), פתאום הסאב טקסט הפך לטקסט. פתאום המיניות שאנחנו רואים כאן היא לא “נמוך אבל כיף”, אלא  “נמוך כי חייבים, נמוך כי אין ברירה. נמוך כי כך נגזר עלינו. וגם אתם הצופים חייבים, ואין לכם ברירה, אז תבלעו את הרוק ותעברו את זה כמו גדולים”.