מה את מבקשת סליחה 4
על דתיות שמתלבשות חשוף

אוריה מבורך

מי שמחליטים לקרוא את הפוסט, בבקשה בעדינות. אני חושפת כאן תכונה שלי שאני לא גאה בה…

אני חושבת שאפשר למקם אנשים דתיים בין שני קצוות של ציר: בקוטב האחד של הציר, גברים ונשים שממש לא מבינים מה האישיו הגדול שעושים מצניעות. מבחינתם צניעות היא עוד מצווה מתוך התרי”ג, ואולי אחת הפחות חשובות שבהן. כשהם נתקלים בתופעה של בנות דתיות שלבושות באופן חשוף, זה פשוט לא אכפת להם בשום צורה. הם מדפדפים הלאה. נון אישיו.

בקצה השני של הציר, נשים וגברים שתופסים את חוסר-הצניעות באופן כבד וקשה. הם חווים כלפי היעדר צניעות צער גדול, תסכול, כאב. כשהם נתקלים בתופעה של בנות ספציפיות שלבושות באופן חשוף, בתוך תוכם מתעוררת באסה עמוקה. אם מדובר על סיטואציה שבה רוב הסביבה שלהם לבושה באופן חשוף, הם מרגישים ממש תהום שפעורה בינם לבין העולם. הפער בין האמת שלהם, לבין האמת של מי שלבושות בלבוש חשוף, הוא כל כך גדול ובלתי נתפס, עד שהם מרגישים שהם מתחרפנים.

אני משערת שקוראי הספר לא יופתעו לגלות שאני ממוקמת בקצה השני. הספר “מה את מבקשת” לא היה נכתב אם לא הייתי רואה בצניעות נקודה ארכימדית שאליה מתנקזים המון דברים עצומים בגודלם ובחשיבותם, בראש ובראשונה הקונספט של “ברית”.

לכן, כשאני רואה בנות דתיות לבושות באופן חשוף, אני רואה משהו שאנשי הקוטב הראשון של הציר, פשוט לא רואים. (בביטוי “חשוף”, אני לא מתכוונת ללבוש שלא עונה בדיוק על גדרי ההלכה, אלא על לבוש שחושף איברים שהתרבות שלנו מייחסת להם משמעות ארוטית). ברגעים הללו, אני תמיד אחווה בתוכי חוויה של תסכול, בדרגה כזו או אחרת, וזה אפילו לא נתון לבחירתי.

עד כאן הכל טוב ויפה.

[כמובן שיש כאלו שיחשבו שעצם ההתמקמות בצד של זה שיודע מה “חשוב”, מהי “האמת”, היא בעייתית ויומרנית. אבל אני לא משוחחת איתם בפוסט הזה, ולכן “עד כאן הכל טוב ויפה”.]

הבעיה מתחילה כשמופיע זלזול.

אני יכולה להעיד על עצמי, (ומאוד חשוב לי שקוראי הפוסט יאמינו לי לחלוטין בנקודה הזו, כי בלי האמון הזה נשמטת הקרקע של הדיון), שאני באופן אישי מעולם לא זלזלתי באף אישה או נערה ספציפית, משום שהיא הייתה לבושה באופן כזה או אחר. להיפך, תמיד הופתעתי לגלות שלמרות שאני פריקית של צניעות, אני כמעט אף פעם לא זוכרת מי מתלמידותיי נוהגת להתלבש כך או אחרת. ביחסים הבין אישיים שלי עם אנשים, אין שום זכר לנקודה הזאת, אני פשוט לא רואה את זה. באחד על אחד, אני לא רואה אורך של בד, רק בן אדם. ברוך ה’.

אבל גיליתי לאחרונה שכשמדובר לא באנשים ספציפיים, אלא ב”תופעה כללית”, היו יכולות להתעורר אצלי תחושות של זלזול. התופעה הסוציולוגית הזו, של נערות ונשים דתיות שלבושות באופן חשוף, עוררה אצלי זלזול. וגיליתי על הזלזול הזה רק בדיעבד, בעקבות קוראות מסוימות של הספר.

איך זה קרה?

ובכן, קיבלתי לא מעט תגובות של קוראות שכתבו לי שהן מעולם לא התחברו לרעיון הצניעות, ולכן גם התלבשו חשוף בהתאם לתחושתן. אבל כעת, בעקבות הספר הן מתחברות לנושא הזה ומעוניינות לשנות את סגנון הלבוש שלהן.

זו כמובן תגובה משמחת מאוד, והרגשות שמתעוררים בי לנוכח תגובה כזאת הם רגשות של שמחה והודיה והתרגשות, ושוב הודיה, ושוב שמחה, וזה כל כך לא מובן מאליו שמישהי תרשה לעצמה לחשוב מחדש על נושא כל כך טעון, ואפילו לשנות משהו באורח חייה בפועל. זה כל כך מדהים ומעורר הערכה.

אבל לתדהמתי, גיליתי שמתעורר בי גם רגש של הפתעה.

כלומר, פתאום שמתי לב שבכל פעם מחדש אני ממש מופתעת מהדבר הזה, שבאה מישהי, שלא התלבשה בצניעות, ובעקבות מחשבה מחודשת על הנושא, היא מעוניינת להתלבש בצניעות.

באופן מוזר יחסית למי שכתבה ספר שלם שמטרתו לאפשר לנערות להתחבר לצניעות, האופציה הזו נראתה לי פשוט לא ריאלית. לא ציפיתי שבנות שכבר לבושות באופן חשוף, יכריעו לשנות את אופי הלבוש שלהן, בגלל “ספר”.

ואני מנסה להבין למה, למה זה כל כך מפתיע אותי?

מכירים את זה שמישהו אומר לכם “הופתעתי לטובה”, ואתם מרגישים שבמקום שזו תהיה מחמאה, זה קצת מעליב? כי מה זה בעצם אומר על מה שציפית ממני? על מה שחשבת עליי לפני ש”הפתעתי אותך” לטובה?

וכשחקרתי את זה ביני לבין עצמי, הגעתי למסקנה שהיה לי בראש דימוי כללי מסוים של “דתיה שמתלבשת חשוף”. אני מתביישת בדימוי הזה, ואני רוצה בעזרת ה’ לעשות עליו תשובה שלמה. והדימוי הזה הולך ככה:

(אוף, קשה לי לכתוב את זה כי זה מבייש. אבל הרמב”ם לימד אותנו שעיקר התשובה הוא הווידוי. אז אני כותבת. זה הולך ככה).

“נערה או אישה דתיה שמתלבשת חשוף, עושה את זה מתוך תפיסה שזה לא חשוב. עבורה, הערך של הגוף הוא לא חשוב, הערך של המיניות הוא לא חשוב, כל מה שחשוב זה איך הבגד הזה נראה עליי והאם זה מחמיא לי והאם זה נוח לי.

נערה או אישה דתיה שבוחרת להתלבש חשוף, לא מעוניינת להקריב שום דבר עבור עולמה הדתי,

הכל צריך להיות נוח וזורם עם החיים ולא להתנגש עם הרובד המיידי ביותר של “בא לי” או “לא בא לי”.

נערה או אישה דתיה שמתלבשת חשוף, לא רוצה שיקטלגו אותה כדתיה, כי היא לא באמת גאה בזהות הדתית שלה. מבחינתה הדתיות שלה היא סוג של פאדיחה שהיא מעדיפה להסתיר.”

קצת הופתעתי לגלות בתוכי את הדימוי הזה, משום שאני יודעת שיש חלופות אחרות לגמרי, איך להבין בנות שבוחרות בלבוש חשוף, ואפילו כתבתי עליהן בספר. והנה, עובדה, שאפילו אצלי הדימוי הזה היה קיים בלי ששמתי לב.

ועכשיו אני אגיד לכם למה הדימוי הזה הוא טעות קשה וחמורה ועצובה, גם אם הוא רק דימוי כללי ולא מוצמד לאף אחת באופן ספציפי:

ראשית, הדימוי הזה הוא טעות חמורה, משום שמסתבר (והתגובות שקיבלתי יעידו על כך), שיש לא מעט בנות ונשים דתיות שהנושא של צניעות מאוד חשוב להן, ושהוויתור עליו היה עבורן כואב וקונפליקטואלי. לא קליל, ולא זורם, ולא “נוח”. בדיוק להיפך. אלו נשים שמרגישות קרועות מהקב”ה, מהתורה, ומעולם המצוות, משום שלפני שהן גילו על השיח היהודי הבריא, הן ראו את הצניעות בתור חוסר-בריאות, בתור מחיקה של עצמן. היות והשיח הדתי הפוריטני גרם להן להתפצל בין “שומרת ההלכה”, לבין “בריאה”, הן בחרו בבריאה. בעקבות הספר הן גילו שאפשר גם וגם, ובחוויה שלהן, הן רק חיכו לזה. זה היה כמו רפואה בשבילן והן לוגמות בצמא את דברי חז”ל שמאפשרים להן לחזור לצניעות ממקום חדש.

שנית, הדימוי הזה הוא טעות חמורה, גם אם יש נשים ונערות שבוחרות בלבוש חשוף רק משום שזה “נוח” להן.

בכלל, להאשים מישהו שהוא בוחר בדרך “הנוחה” על פני הדרך ה”ערכית”, זו פעמים רבות שגיאה. מדוע?

משום שכשאדם מסוים בוחר לעשות משהו משום שהוא “נוח”, זה לא אומר שהוא בז לערכים. במקום זאת, זה מעיד על כך שאין לו סיבה ערכית חשובה וחזקה, שתניע אותו לבחור אחרת. כנראה שהסיבה הזו מעולם לא הופיעה בפניו באופן נוכח ועוצמתי ועמוק.

אני זוכרת את עצמי כילדה בת 13 בפעולת בני עקיבא, יושבת עם בפעולה מול כרטיסים של שחקני קולנוע וכרטיסים של תמונות רבנים, כאשר אנחנו החניכים צריכים לזהות כמה שיותר שמות שאנחנו מכירים. כמובן שהכרנו יותר שחקנים מרבנים, והמסר היה : “תראו איך לא חשוב לכם להכיר רבנים, אתם מתעניינים רק בשחקני קולנוע”.

אבל אם הילד מתעניין רק בשחקני קולנוע ולא ברבנים, אולי מי שצריך לעשות חשבון נפש זה לאו דווקא הילד.

מכירים את הסיפור על פרח לב הזהב? זה סיפור על ילד שאמא שלו היתה חולה, ונודע לו שמה שיציל את חייה הוא רק פרח אחד שגדל מעבר להרי החושך. הילד נרתם למשימה, סיכן את עצמו והפך את העולם, רק בשביל למצוא את התרופה לאמא שלו. הוא אכן הגיע לבסוף מעבר להרי החושך, מצא את פרח לב הזהב, והעניק לאמו את התרופה.

אני לא חושבת שקיים ילד אחד בעולם, שהיה מעדיף להישאר בחדר ולא לחפש את פרח לב הזהב, רק משום שזה “לא נוח”, ורק משום ש”בא לו” לשחק במחשב במקום. כשיש משהו שחשוב לנו, שהוא בדמנו, בליבנו, בנשמתנו, אנחנו יודעים לבחור גם במה שפחות נוח כדי להגיע אליו.

דוגמא פשוטה: המון אנשים יסכימו לרוץ ולהזיע בחום, כדי להיכנס לכושר ולשמור על בריאותם. אם אישה אומרת שלבוש צנוע הוא “חם מדי” ולכן היא מוותרת עליו, זה אומר שהצניעות לא נתפסת אצלה כערך עמוק, התועלת של הצניעות נתפסת כזניחה, ואין שום סיבה להאשים אותה על כך שהיא בחרה לוותר על משהו שולי ולא חשוב. להיפך, היא עשתה פה לשיטתה מעשה סופר-הגיוני.

העובדה שנשים ובנות דתיות רבות מתלבשות באופן חשוף, מעידה על כך שהשיח הדתי כיום, לא מצליח להאיר את נושא הצניעות באופן מאיר, מזמין, עמוק, באופן של ריפוי קריטי שאנחנו כמהות לו, ושאנחנו מוכנות להגיע בשבילו רחוק, וגם להקריב עבורו לפעמים את הנוחות שלנו.

העובדה הזו לא מעידה על הבנות, אלא על השיח הדתי.

ולכן, אני מבקשת סליחה על שנפלתי לדימוי הכללי והפשטני שתיארתי כאן, של “דתיות שלבושות חשוף”.

הדימוי הזה בעזרת ה’ יהיה נחלת העבר. לא עוד.

מי שקראו עד כאן, תודה לכם על ההקשבה שלכם.