מה את מבקשת סליחה 3 אשמנו, בגדנו, גזלנו

הפוסט הזה יגיע לפסים קיצוניים ומוגזמים והיסטריים, ומה שלא תרצו. אבל זו הזעקה שנעזקת בתוכי כבר המון זמן, והגיע הזמן בשבילי לזעוק אותה.

הפעם הראשונה שפתחתי גמרא הייתה בגיל עשרים ושתיים. בכלל לא רציתי. ידעתי שגמרא זה משעמם. אבל בעלי היקר הפציר בי שאני חייבת לנסות. “את לא מכירה את הגמרא בכלל, אז על סמך מה את פוסלת?” הוא שאל אותי. “אני מכיר שתיים: אותך, ואת הגמרא. ואני אומר לך שאתן מתאימות”. ועדיין, סירבתי. עד שערב אחד הוא הודיע לי שעוד רבע שעה מתחיל שיעור גמרא למתחילות, שהוא רשם אותי אליו, ושכדאי לי להזדרז.

השיעור התקיים בבית המדרש לנשים באפרת. קבוצה קטנה של נשים, רובן פנסיונריות, ישבו תחת נורת פלורסנט סביב שולחן מלבני רחב. למורה, יפעת קרש, היה חיוך שקשה לתארו במדויק. חם, נעים ופרוע. היא פתחה איתנו פעם ראשונה גמרא, ואותיות פרחו באוויר. בשיעור הזה אני נולדתי.

בהשגחה מאת השם יתברך, שאין כאן המקום להאריך בה בפירוט, האהבה שלי לגמרא הפכה להיות מרכז חיי, כאשר במשך מספר שנים הייתי רמי”ת גמרא במדרשת לינדנבאום בירושלים. במדרשת לינדנבאום גיליתי שיש דבר כזה בית רוחני. בסיס של תורה שמתוכו יוצאים ואליו חוזרים, והקול שפועם בו מופנם לתוכך וגדל איתך.

מאז צאת הספר קיבלתי ברוך ה’ מאות תגובות מקוראים וקוראות. בשלב מסוים שמתי לב שיש תגובה מסוימת שחוזרת על עצמה ומופיעה אצל קוראות שונות, בכל פעם בניסוח אחר, והיא התקבלה באופן עקבי רק על ידי קוראות, לא קוראים. זו תגובה שבכלל לא מתייחסת לצניעות, או לשמירת נגיעה, או ליחס לגוף, אלא תגובה שמדברת בכלל על התורה. תגובה שאומרת “מעולם לא ידעתי שחז”ל הם כאלו. כאלו חכמים, כאלו עמוקים, כאלו גדולים”. תגובה שאומרת “לא ידעתי בכלל שיש לי מה ללמוד מהתורה העתיקה הזו”. תגובה שאומרת שהמפגש עם לימוד הגמרא בספר היה עבורה כל כך מאיר ועוצמתי, עד שהיא רוצה להתחיל ללמוד גמרא אבל אין לה מושג איך עושים זאת.

מי שלא היה במקום הזה, לא יבין לעולם איך זה מרגיש. אבל אני הייתי במקום הזה. הגילוי של החוסר העצום שהיה בך, חוסר שלא ידעת על קיומו שלא פגשת באור שממלא אותו, הגילוי הזה הוא לא רק משמח, אלא גם מזעזע ומפחיד, ואפילו מעציב. כי כשרע לנו בחיים, אנחנו יודעים לומר ש”רע לנו”, ומחפשים תיקון. אבל אדם שאפילו לא יודע מה חסר לו, אדם שחי בפער ממשהו שהוא בכלל לא יודע על קיומו.. אדם שחי ב”הסתרה בתוך הסתרה”, איך הוא אמור לדעת בכלל לנסח לעצמו את המצב שלו, ולחתור לתקן?

חוזרים בתשובה הרבה פעמים מספרים לנו עם ברק בעיניים על האור שהם גילו. אבל אם נשים לב, יש שלב שבו הם נעשים עצובים, דואבים. זה השלב שבו הם מספרים לנו שהם מרגישים שהסתירו מהם כל החיים משהו. למרות שאף אחד לא מנע מהם באופן אקטיבי את המפגש עם התורה והמצוות, הם מרגישים מרומים. הנרטיב של חייהם הקודמים, לא כלל את האפשרות שהם מחמיצים משהו גדול. הם לא ידעו שהם יכולים לבקש לעצמם משהו שאין אותו בכלל ברשימה.

לגבי חוזרים בתשובה, אין על מי לכעוס. אף אחד לא עשה בכוונה, אף אחד לא הסתיר בכוונה, אף אחד לא תלש אותך מהיהדות שלך וכלא אותך בתוך חיים חילוניים.

אבל לגבי הקוראות של הספר, יש על מי לכעוס. אי אפשר לומר ש”אף אחד לא עשה בכוונה”. מאחורי היעדר המפגש של בנות עם הגמרא, יש יד מכוונת, מאוד ברורה, מאוד מתוכננת, ומאוד שקולה. היד המכוונת הזו בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון, היא לא עושה זאת מתוך רשעות. אבל אני רוצה לצעוק כלפיה: אפילו שכוונותייך טובות, המעשה שלך אינו רצוי! את מתנערת מחובתך כלפי נשים ובנות יהודיות, כבר עשרות שנים, ופשוט גוזלת מהן. את חומסת מהבנות את המזון הרוחני שלהן, את הנפש היהודית שלהן, את הלב של החיים הדתיים שלהן.

אין שום סיבה שכיום, בשנת התשפ”ב, בתי הספר של החינוך הדתי לאומי, מהיסודי ועד התיכון, יעניקו את הגמרא אך ורק לחצי מהעם היהודי. כשבנים לומדים גמרא ובנות לומדות משנה, מי שחושב אחר כך שגמרא זה משעמם, זה הבנות, לא הבנים. גם אם בנים מסויימים יוצאים מהתיכון בתחושת חוסר חיבור לגמרא, הם לפחות יודעים למה הם לא מתחברים.

בנות, לעומת זאת, פוגשות את דף הגמרא פעם אחת באיזה צילום שמופיע בחוברת תושב”ע, כשהמורה בעצמה בדרך כלל לא יודעת להגיד שום מילה עוצמתית על הצילום הזה, חוץ מכמה פרטים יבשים על המחברים של האותיות הקטנות. ואז, כשהן יוצאות אל החיים, הן אומרות שהגמרא משעממת ולא קשורה אליהן. בדיוק כמו שאני אמרתי. בדיוק כמו שאנשים חילונים מסוימים אומרים ש”הדת היא אופיום להמונים”, “צורת חיים חשוכה שהייתה כבר מזמן אמורה להתנוון”, ושאר סיסמאות שהם מדקלמים מבלי שיש להם שמץ של מושג על מה הם מדברים כי הם מעולם לא פגשו בדת באמת.

החסך גם של לימוד גמרא לא משפיע רק על החיבור לגמרא, אלא שולח אדוות שמשפיעות על הכל. על הכל. עזבו “חיבור”, בוא נדבר על ידע ואוריינטציה ומסוגלות. קשה לאמוד את היקף ההשפעה של החסך הבסיסי בלימוד גמרא, בכל מה שקשור ליכולת אחר כך ללמוד תורה באופן עצמאי. כל ספר חום עם אותיות זהב על הכריכה, מבוסס על הגמרא. הן ברמת הסוגיות, הן ברמת השפה, הן ברמת התפיסה הלוגית. אי-לימוד גמרא (בלי קשר כרגע לשאלה אם הבנות התחברו לזה או עשו זאת כי היו חייבות), הופך את הבנות שלנו למוגבלות ביותר בהקשר של לימוד תורה עצמאי.

אפשר לחשוב על זה כמו על חסך בחום ואהבה אצל תינוק. התינוק הזה לא יגדל רק להיות אדם ש”לא מחובר לחום ואהבה”, אלא הרבה יותר עצוב מזה, הרבה יותר מעוות מזה.

בשנת תשפ”ב, עשרות אלפי בנות ונשים דתיות הן תינוקות שנשבו.

ואני רוצה לבקש מהן סליחה, בשם המגזר שאני שייכת אליו, שממשיך לגרום במו ידיו לעוול הזה להתרחש.