מבקשת סליחה מהגרביים

אוריה מבורך

במסגרת הפינה שלנו “מה את מבקשת סליחה”, אני כותבת כאן משהו שהתלבטתי עליו המון זמן. מדובר בנושא שהפך לדיאלוג עם קוראים וקוראות שלא הסכימו איתי. לבסוף, הבנתי שטעיתי, ובמהדורה החדשה של הספר אני אתקן את הטעות הזו בע”ה.

אז הפעם אני רוצה לגעת בנושא טעון, במיוחד עבור נשים דתיות: גרביים.

גרביים שהסיבה שלובשים אותן היא לא בגלל הקור, ולא כי יש עליהן הדפס אופנתי מהמם, אלא כחלק מהלכות צניעות.

בספר אני מעבירה ביקורת על הלכות צניעות שאני מכנה אותן “הלכות גניזת האישה”. בין השאר, אחד הסעיפים ההלכתיים שאני מבקרת הוא הדרישה ההלכתית לכסות את הקרסול באמצעות גרביים.

אני אישית גדלתי בסביבה שבה נשים שמתלבשות בצניעות, לא לובשות גרביים. גרביים היה פריט לבוש שקשור לחרדים, או לסוג מסוים של דוסים שלא נראו כמותם בסביבה שלי. מאז היותי נערה, כשהתבוננתי על הנשים האלה שלובשות סנדלים עם גרביים בשיא הקיץ, הן נתפסו אצלי ואצל חברותיי כ”הן”, לא כ”אנחנו”. בתודעה שליוותה אותי במשך שנים רבות, (והיום אני מבינה שהיא שגויה), אישה דתית לאומית שלובשת גרביים מטעמי צניעות, היא אישה ששייכת לשיח מסוים שאין לי קשר אליו. שיח דתי קיצוני, מנותק, אטום. שיח בחוויה שלי, הולך ביחד עם דברים שפוגעים בי, שמרחיקים אותי, שלא מאפשרים לי להזדהות עם התורה שהוא דובר.

שיח שיכול למשל לקבוע שאני, בתור אישה, צריכה להימנע מלימוד גמרא והלכה משום שהלימוד הזה יפגע בי וגם בתורה. עליי להשאיר את המלאכה הזו לגברים ולחפש אפיקי ביטוי שתואמים יותר את הנפש הנשית שלי. שיח שבגרסאות הפחות מוצלחות שלו, מתאמץ להסביר לי מדוע לפתוח את דלת התנור ולהוציא משם את הפשטידה, זו המקבילה הנשית לפתיחת ארון הקודש. שיח שבו יש רשימה של מחשבות שאסור לחשוב אותן ובוודאי שאסור להגיד, כמו למשל להעביר ביקורת על רבנים, על דמויות מופת מהתנ”ך, או על חז”ל, משום שעבורו ביקורת היא בהכרח זלזול ששומט את הקרקע מתחת ליסודות האמונה. שיח שהאמונה שלו היא תלויה בדבר.

למרות שבכלל לא גדלתי עליו אלא פגשתי אותו שוב ושוב רק בעקיפין, השיח הזה פגע בי באופן כל כך עמוק, עד שנדרש נס שקרה לי בגיל 19 כדי לרפא את הפצע (הנס הוא שפגשתי את בעלי ויחד איתו את תורת הרב שג”ר). והשיח הפוצע הזה, מה לעשות, בדרך כלל הולך עם רשימת הלכות צניעות שכוללת גרביים, ועל הדרך מונע מנשים להתאפר, ללבוש צבעים שהופכים את הנוכחות הנשית לבולטת במרחב, לדבר בפני קהל, ושלל סעיפים שפירטתי בספר. לכן, בגרסה הראשונה של הספר, גרביים הן הדבר הזה שאני לא רוצה להיות.

אבל מאז שהספר יצא, גיליתי שאני חיה בבועה. מסתבר שיש נשים, משפחות, ואולי גם קהילות שלמות, שבהן הדרישה ההלכתית לגרביים, היא לא חלק מהדרישה מנשים שלא להתאפר או לשתוק. עבור האנשים והנשים הללו, אין קשר בין הדברים. הבחירה בגרביים מבוססת על מסורת, וגם על נקיטת עמדה הלכתית, אבל אין צורך לכרוך אותה בשלל הבעיות שהצגתי קודם.

בזכות התגובות והשיחות שנוצרו עם הקוראים הללו, הבנתי שהיחס שלי לגרביים הושפע מהיחס שלי לשיח קיצוני מסוים שלפעמים כולל את הגרביים ברשימה הפוריטנית שלו. כלומר, היחס שלי לגרביים לא היה נקי וענייני, אלא הוא היה סוג של השלכה. אבל כשבוחנים באופן ענייני את הגרביים, רואים שבגרביים בפני עצמן, אין בהכרח “גניזה” של האישה.

נכון, לא כולם סוברים שהקרסול הוא איבר ארוטי, אבל כיום גם הזרוע לא נחשבת ארוטית ואנחנו עדיין מכסות אותה. אנחנו מאפשרות לזרוע הנשית להפוך להיות הדבר הזה שמוצמדת לו המשמעות של ברית הנישואין, וכך גם נשים מסוימות נוהגות כלפי הקרסול שלהן.

לכן, במהדורה החדשה של הספר (שתצא בעזרת השם בעוד כחודשיים), החלוקה בין צניעות פוריטנית לצניעות לא פוריטנית, תיראה אחרת. במסגרת הלכות הצניעות של השיח היהודי הבריא, יש מקום גם להצנעת הקרסול וגם לחשיפת הקרסול. מה שהופך הלכות צניעות לפוריטניות זו לא השאלה אילו איברים הן בוחרות להצניע, אלא אלמנטים אחרים שאותם פירטתי בספר ויופיעו באופן מדויק יותר במהדורה החדשה.

אמנם, יש שיגידו שהכל עניין של פרשנות. שאפשר לפרש כל הלכות צניעות באופן פוריטני או לא-פוריטני. אני כמובן חושבת אחרת. במהדורה החדשה של הספר, הלכות הצניעות שיוצגו כפוריטניות, הן כאלו שמבצעות מחיקה פוריטנית של האישה, ולא משנה איזו פרשנות מיטיבה ינסו להצמיד להן.

כי השיח היהודי הבריא הוא לא עטיפה יפה ונעימה שאפשר להצדיק באמצעותה כל דבר. יש הנחיות שסותרות בפועל את השיח היהודי הבריא, גם אם מוצמדת להנחיות הללו פרשנות יפה. אמנם, גרביים הן לא חלק מזה.

ומתוך ההבנה הזו, אני רוצה להגיד סליחה ותודה.

סליחה על חוסר הדיוק שלי בהגדרת “הלכות גניזת האישה”. סליחה שמתוך רצון לרפא את שיח הצניעות שלנו מהקליפות הפוריטניות שלו, שפכתי את התינוק עם המים, והכתמתי את הגרביים בכתם לא הכרחי של פוריטניות. האמת שהלב שלי ממש כואב על הנקודה הזו. וברוך ה’ שיש אפשרות לתקן במהדורה החדשה.

ותודה לקוראים והקוראות שבעצם, אם חושבים על זה, הם נהגו בדיוק ההיפך ממני. אני לא הצלחתי לחוות את הגרביים באופן ענייני, והצמדתי אותן לשיח מסוים שהן לא חייבות לקחת בו חלק. אבל אותם קוראים שכן משתייכים לקהילת גורבות הגרביים, חוו את המתקפה שלי על הגרביים באופן ענייני, ולא נתנו לה להכריע את עמדתם לגבי כל שאר המהלך של הספר. בנוסף, חלקם גם פנו אליי ועזרו לי להבין את הטעות שלי. וזה ממש לא מובן מאליו שיש דיאלוג כזה. קוראים וקוראות יקרות, תודה לכם על הזכות לראות מחדש את מה שראיתי קודם לכן בצורה ישנה, ולתקן.