מה את מבקשת סליחה 1
הצד האפל של הירח
אוריה מבורך
הפעם פוסט אישי יחסית לבדרך כלל.
לכבוד ימי התשובה ובקשת הסליחה, אני פותחת כאן פינה שתמשיך איתנו עד יום כיפור. במסגרת הפינה הזו אני אעלה פוסטים שעוסקים ב”הרהורי סליחה” שיש לי, בעקבות הספר “מה את מבקשת”. הפוסט הנוכחי הוא כנראה הרהור הסליחה הכי כבד שלי, ולכן אני ממש אשמח שתגיבו עליו ותכתבו לי מה אתם חושבים.
אז ככה: מי שמכיר את הספר או אפילו רק את הדף של אפרכסת, יודע שהפרוייקט שלקחתי על עצמי הוא פרוייקט של ביקורת. “ביקורת תרבות היומיום” זה אומר להצטייד במשקפי רנטגן, ולראות בתוך סיטואציה שגרתית ויומיומית, בנאלית ככל שתהיה, את הרבדים התרבותיים שנמצאים בבסיס שלה.
לכן, ביקורת תרבות היומיום בעצם עושה משהו לא הוגן. היא לוקחת אדם פרטי, שציטוטיו הופיעו באופן כזה או אחר במדיה, ומתבוננת בו דרך משקפיים מאוד מסוימות: משקפיים סוציולוגיות, שמשייכות את המקרה הספציפי לחלק מתופעה רחבה. בנוסף למשקפיים הסוציולוגיות האלו, אני גם מגיעה לסיטואציה הביקורתית עם מטען אידיאולוגי: יש לי תפיסת עולם מגובשת שאני לא מהססת להצהיר עליה, ולכן אני לא רק מנתחת תופעות באמצעות “שימוש” באנשים פרטיים, (שזה בעייתי בפני עצמו), אלא גם מעבירה ביקורת קשה על התופעות שהאנשים הללו מייצגים.
אמנם, בספר אני מקפידה לכתוב שהביקורת היא אך ורק על השיח ולא על האדם הפרטי. לכאורה אפשר להסתפק באמירה הזו ולא “להתנצל”. אבל אני חושבת שכן יש על מה להתנצל. הנה שתי סיבות מדוע:
קודם כל, למרות שהביקורת שלי בדרך כלל נסובה רק על “שיח”, לעיתים רחוקות מופיעים כאן בדף גם פוסטים שבהם יש ממש ביקורת על אדם כלשהו, שמעשיו לא מאפשרים לי לנתק אותו מהשיח שהוא מצטט. במקרה כזה זה אומר לקחת אדם פרטי, לטחוב אותו לתוך משבצת מוכנה מראש שקיימת בתוך השקפת עולמי המגובשת, ולפגוש אותו רק מבעד לתיווך המצומצם הזה.
לדוגמא: בפוסט על מירב מיכאלי הבעתי ביקורת קצרה, זועמת, ולא מנומקת, על המעשה של הימנעות מכוונת מהבאת ילד לאורך כל שנות הפוריות, ואז החלטה להביאו בגיל חמישים וארבע. שיבצתי את המעשה שלה בתוך תופעה תרבותית של הורות אגוצנטרית, תופעה אני רואה אותה במדיה הפופולרית כמעט על בסיס יומי, בתוך הדברים הכי שגרתיים ותמימים שנראים לנו הכי סבבה. אבל היות שאני מצויידת במשקפי רנטגן, כלומר, משקפיים שרואים דברים שאינם גלויים לעין הרגילה שבה אנו קוראים את המציאות, חלק מהאנשים בפייסבוק לא רואים את מה שאני רואה, ולכן מבחינתם, יש כאן “עין רעה”.
בנקודה הזו, יש צדק בתחושה שלהם. אי אפשר לבוא ולהוציא קיטור על משהו שאף אחד אחר לא רואה, ולדרוס בדרך בן אדם אמיתי עם שם ופנים. צריך להיזהר בזה מאוד, כי במקום להסביר את התופעה שעליה יוצא הזעם שלי, סתם השתמשתי בסופרלטיבים שליליים כלפי אישה אמיתית. אני חושבת שבפוסט על מירב מיכאלי לא נזהרתי, ואני חוששת שאולי זו לא הפעם היחידה שזה קרה לי.
אמנם, אני יכולה להעיד על עצמי, שכשאני פוגשת אדם פרטי, באחד על אחד, המשקפיים שלי נושרות ממני באופן שהוא מאוד טבעי לי. אם הייתי משוחחת עם מירב מיכאלי, עם קרן פלס, עם עדי ביטי, נועה קירל, או כל דמות אחרת שביקרתי את דבריה בספר שלי, לא הייתי צריכה אפילו להתאמץ כדי לראות במי שיושבת מולי אדם עם עולם פנימי, ולא רק “ייצוג של תופעה”.
אצלי זה קורה באופן טבעי מאוד, ברוך ה’. אבל מה לגבי התלמידות שלי, או קוראי הספר, או קוראי הפוסטים, שלא מתורגלים בכך? אני מקווה שבביקורתיות שמופקת מתוך הפרוייקט שלי, לא יוצא שאני בעצם “מחנכת” או “מעודדת” אנשים להסתכל על אדם פרטי כלשהו שעומד מולם כמו על אובייקט שאפשר לשנוא או לזלזל.
שנית, גם אם הביקורת שלי נסובה רק על ה”שיח” ובאמת לא נוגעת לאדם הפרטי, (לדעתי רוב הפוסטים של אפרכסת הם כאלו), עדיין יש כאן משהו שתמיד מעיק עליי. בפרוייקט של ביקורת תרבות היומיום, אני בעצם בוחרת בהפצה של “אור”, (מה שאני תופסת כ”אור”), אבל בדרך של הדגשת החושך.
יש אנשים שהטוב והאור שהם מפיצים, הוא בהארת הפנים שלהם לכל אדם. הם מסרבים לתפוס אדם פרטי כחלק מתופעה כלשהי, הם פוגשים אך ורק את היופי הפנימי והאינדבידואלי של מי שעומד מולם. אצלי זה עובד ברוך ה’ במפגשים אישיים, אבל זו ממש טעות לדעתי, כשמדובר בניתוח תרבות. לכן, אני בוחרת באופן מודע בהדגשת הצד האפל של הירח.
אני לא מתנצלת על זה, אבל אני מצטערת שזה ככה, זה סוג של כאב שאני אשא אותו איתי בגאווה. כי הפצת אור באשר הוא אור, זה פשוט לא הפרוייקט של ביקורת תרבות היומיום. בשביל לקבל אור טהור, ללא ביקורת, ללא טיפה של שליליות, אפשר למשל לעקוב אחרי הדף המדהים ששמו “הישראלים היפים”, שזה דף שאני עוקבת אחריו והוא עושה לי את היום ומחזיר לי בכל בוקר את האמון בעצמי ובעולם. אבל השליחות שלי, בהקשר של כתיבה ביקורתית, היא שליחות הרבה יותר מחוספסת, צינית, הורסת מסיבות.
אני מקבלת על עצמי באהבה את התפקיד הזה, אבל ימי התשובה מזכירים לנו לכאוב גם את השבר של הדרך שבה בחרנו.