מה אתה מבקש?

מאור הורוביץ

באמת, זה הספר החשוב ביותר בענייני צניעות מבחינה ערכית־אמונית־פילוסופית. כה חשוב, שארצה מאד שבת הזוג הבאה שלי תקרא אותו, ואם לא, אציע לה אפילו ללמוד אותו בחברותא. לא חייב להסכים עם כולו, אבל הוא יסודי וחשוב. זה הספר הראשון שאשמח לתת לבת שלי בגיל הרלוונטי, והראשון שאשמח שהבן שלי יקרא בגיל הרלוונטי.

 
הספר מנתח שש תפיסות עולם בנוגע למיניות, ומבקר כל אחת מהן במקומה, מתוך כבוד ורצינות. חידוש גדול שיש בספר, הוא שאין ביקורת רק על שיח שמגיע מהתרבות המערבית, מהכיוון המתירני, אלא גם ביקורת על השיח שנמצא בחלק מבתי המדרש ובישיבות מסוימות ואצל רבנים מסוימים. לא קל להחליט בספר כזה לצאת בביקורת על כיוונים תורניים מסוימים, וכאן נעשה בירור חשוב וכן – ובכן, זה שוב עיקרון אצל המחברת, שהיא הולכת עם האמת כפי שמבינה אותה, גם אם מציגים אותה רבנים. זה מעיד על הספר שהוא לא מנסה להצדיק או רק להביא בשפה נעימה את התפיסה הקיימת, אין זו רק הנגשה, אלא מלאכה יסודית וחשובה.
 
הספר אמנם ארוך, אך הוא בנוי פרקים פרקים קצרים עם סיכומים, כך שניתן לקרוא בו ו”לתפוס ראש” בנקל. הוא כתוב כשיח מלב אל לב, ולכן קל לקריאה ואינו כבד כלל. הספר כתוב לפעמים בבוטות, תוך ציטוטים באמת מגעילים ודוחים מהתרבות המערבית הרווחת, ציטוטים שמשקפים עמדות ושיחים שונים בנוגע למיניות. הספר מעביר אותנו בבריכת הגועל הגועשת סביבנו, ואט אט מנקה אותנו ממנו, כך שנצא מן הספר נקיים וטהורים, אף שעברנו מה שעברנו בו. בהתאם לכך, הספר מלא באיזכורים אקטואלים: מחאת המכנסונים וכיוצ”ב.
 
האמונה באהבה
הספר נכתב מתוך אמונה גדולה, ומתוך בית אוהב, כך מעידה המחברת (עמ’ 444):
“ילד שגדל בבית ששני הוריו אוהבים, מאוהבים ונאהבים, נושם את האהבה הזו לתוך עצמותיו… ילדה כזו אינה צריכה “להאמין” באהבת אמת, כמו שלא צריך “להאמין” שבמנורה דולקת יש אור”. ספר שמיועד לכל מי שחולם על אהבה אמיתית, חיבור כן ועמוק עם בן הזוג, נגיעה במימד נצחי והעמקה ביחסי האישות. מושגים חשובים מתבררים בספר. מדובר בספר שאחריו השיחה במושגים אלו לא תוכל להיות מה שהייתה לפני הקריאה בו, הוא משנה את החשיבה והשפה. יותר לא תוכל לקרוא ‘יחסי אישות’ ליחסים מזדמנים בטינדר, לא אוכל להקשיב ללהיט החדש והלוהט, מבלי לחשוב כיצד אותה זמרת רואה את המיניות שלה בפרט ובכלל.
 
אנו צריכים לשאול את עצמנו בכל שיח מיני שנשמע: האם המיניות טובה או רעה? האם היא עניין משמעותי או סתמי? שתי שאלות אלו צריכות ללוות אותנו תמיד, ויהיו סימן עבורנו, מול מי אנו ניצבים. הספר מייצר שפה ומושגים, ונותן לנו את הכלים לחשוב עליהן, וברצינות: מה יקרה אם נלך ו”נזרום איתן”, לאן נגיע, באידאל שלהן.
בספר אבחנות נוספות יסודיות וחשובות: אחת מהן, שמדהים בעיני העמידה של המחברת על כך שהיהדות קזואיסטית ואינה מוחלטת. כלומר, לדעתה, היהדות לא מכריעה עקרונית אם המיניות טובה או רעה, אלא התשובה תלויית הקשר ונסיבות (עמ’ 152). כך, החוקים ביהדות לא מנוסחים כפי החוקים בשאר האומות, אלא לפי מקרים, כך רואה וחש כל לומד משנה ותלמוד, שכן הנסיבות משנות לא פעם את ההקשר וההתייחסות. לכן, מענה מוחלט הינו דריסה והתעלמות מן המציאות הנוכחת לפנינו, ויש בה פגם. 
 
[המחברת העירה, ובצדק, יש תנאים עקרוניים שהופכים את המיניות לטובה או רעה. והתנאים הללו הם הנסיבות: כלומר, אם הקשר המיני הוא במסגרת ההלכה וברית הנישואין (וכמובן מתוך אהבה ורצון הדדי), אז ההתרחשות המינית היא דבר טוב. וזו קביעה עקרונית, שלא צריכה לשאול כל אחד ואחת איך הם מרגישים ומה בדיוק מתרחש ביניהם מבחינה סובייקטיבית. וגם, אם הקשר הוא לא במסגרת הלכה וברית הנישואין, (אפילו אם יש אהבה ורצון הדדי), ההתרחשות המינית היא דבר לא טוב. באופן עקרוני, ולא משנה כמה אהבה ועוצמה רגשית שוררים בין יוסי וגלית].
 
הספר נוגע בכל השאלות הנוגעות לחיים של אהבה, שאלות של גוף והנאה, אהבת אמת, אהבת נצח, נגיעה מינית ונגיעה שאינה מינית, קשר חברי וקשר מיני, טבעם של גברים ומחשבות אירוטיות, דימוי גוף ובטחון עצמי וכמעט כל שאלה שיכולתי לחשוב עליה הקשורה בעולם המיני, על ענייניה הנפשיים והגופניים יחד, ועל גבם משמעות רוחנית אמיתית, בכנות גדולה.
 
לנשים, ולגברים?
הספר מדבר על אהבה וגוף אל נשים בגובה בעיניים, ולפעמים מספר ‘על’ הגברים. ניכר שהמחברת לא מדברת מעל הראש שלנו, לידינו, אלא מכירה גם כמה גברים ממשיים… אין כאן דמוניזציה של ה’גברים’, ואולי זה אחד הדברים שהספר בא לתקן – היחס אל הגבר כ’זאב’, איזו חיה בלתי־נשלטת חסרת בחירה חופשית, שנמשכת לכל סנטימטר חשוף של כל אשה, ומאבדים את שיקול הדעת. ניכר אורב לכל רגע של קלות ראש וחוסר זהירות מספקת בקרב ה’צד השני’. המחברת מכבדת את המין הגברי, למרות ההכרה שיש בקרב המין אכן זאבי ערבות אכזריים, ואף שייתכן שכל גבר יחוש לעִתים תחושות זאביוֹת מסוימות, ברמה כזאת או אחרת.
 
העובדה שקיימת משיכה אצל רוב הגברים לנשים, לא מעידה שכל גבר שרואה אשה, תהיה אשר תהיה, בהכרח נמשך אליה ומחשבתו בהכרח תהיה על מין. לא פעם קראתי בספרים שניסו לעסוק בענייני ‘צניעות’, לא פעם הרגשתי תחושת גועל, תחושה זרה ושונה, אצבע חשופה ומאשימה כלפי, כלפי מי שאני כגבר. האם באמת הגברים, ובכללם אני, רק אורבים לטרף? האם באמת כל המציאות המודרנית בעייתית לגבר שרוצה להיות גבר טוב? האם אשה חייבת לחשוש מכל גבר שהוא מפשיט אותה במחשבתו? האם אין אפשרות לשיח מכבד, להיתרם זה מזה?
 
לפעמים גם במרחבי הפייסבוק, עולים קולות שצווחים כלפי ניסיונות לאפשר מרחבים פתוחים ושיוויוניים שונים, קריאות אלו טוענות שאם יאפשרו לכל אדם לתרום את חלקו בעולם, יהא גבר או אשה, זה ילווה במחשבות נמוכות על מין של כל הגברים, הם אומרים: כל אינטראקציה כזו בחטא יסודה, כל גבר יהרהר על כל הנשים שיבוא איתן בקשר, “אין דבר כזה שגבר יהיה בקשר עם מישהי ולא ירצה לעשות עם זה משהו מיני”. 
 
צריך להיות אמיתי ולא לעוות את המצב – לשני הצדדים. אני מאמין לגברים שיטענו ככה שחווית החיים שלהם אולי עם התמודדות מרובה בעניין, ואני יכול לומר שודאי שכגבר אני יכול לחוש משיכה לחלק מהנשים שאפגוש, בין אם משיכה חיצונית בלבד, גם אם אראה אותן אפילו לרגע, ובין אם משיכה בעקבות מכלול מה שהיא, במסגרת היכרות מעמיקה יותר: מי שהיא, ובכלל זה יכול להיות גם הגוף שלה. אבל לא ייתכן לעשות כלל שבו כל גבר נמשך לכל אשה בכל רגע, תהיה מי שתהיה: יש טעם אישי, יש אופי וסגנון וכיוצ”ב.
 
מהחוויה שלי הרגשתי שאני מסוגל לשוחח עם נשים, אפילו שיח פתוח מאד, ולא לחוש רצון מיני, לא חושב שאני “גבר פגום”, או יוצא דופן במיוחד. בעולם היום רוב הגברים יעבדו ביום יום עם נשים. זה חשוב הן לגברים והן לנשים, כלומר, זה חשוב לעולם. יש בזה אתגרים לא מעטים, ויש מחירים שמוסד המשפחה, וכוונתי לומר – גברים ונשים פרטיים – שמשלמים לא פעם מחירים קשים עקב יחסים אסורים שנוצרים במסגרות שונות אלו. 
 
הספר מהווה סמן רציני, שמאפשר קיום עולם על פי התפיסה היהודית, בה אין נתק בין גברים לנשים: אשה יכולה ללמד גברים, לעבוד עם גברים ולהוציא לפועל את כשרונותיה לתיקון עולם, מבלי בהכרח לעורר עליה חשקים אפלים בכל מקום אליו תגיע.
 
רגישות
הספר עוסק במיניות ובגוף. כמה קשה הנושא הזה, קשה לפעמים כי לא תמיד אנו שלמים עם הגוף שלנו כמו שהוא, ולפעמים יש בעיות שהחיים זימנו לנו: לא כולנו גדלנו בבית אוהב (ראו לעיל), לא כולנו חווינו זוגיות מטיבה, וחלק מאיתנו חוו גם טראומות של פגיעות שונות (גם גברים!).
הספר רגיש, מפנה מיד בהתחלה לנספח, שהוא הצלת נפשות ממש, העוסק בפגיעה, ובתפיסה שלנו את החוויה, איך חילול כזה יכול לחיות עם קדושת הגוף, עם אהבה, עם בלעדיות, אמון וסוד שלפעמים עדיין שמור. הנספח ממקד אותנו בחוויה עצמה, ובבחירה שלנו: מה שנעשה לאדם, מאורעות חייו ונסיבות חיים, קשות כטובות, אינן האדם. האדם הוא הבחירות שבחר וההחלטות שקיבל ודבק בהן.
 
הספר פונה לנערה, אבל מקדים שגם גברים יוכלו לקרוא בו, ברגישות. היותי גבר לא גרע כלל מהקריאה המרתקת בספר, היותי בעבר נשוי (אדם שחווה מיניות) לא גרעה כלל, הספר ממש פתוח להקשבה אמיתית לכל המעוניין להקשיב באמת. הספר אינו מכוון מטרה: ‘שמירת נגיעה – כן או לא?’, הספר נוגע גם בגירושין, בנישואין, בחברות, בהעמקת היחס הנפשי בקשר. כל אדם שרוצה להעמיק את הקשר שלו, שמעוניין בקשר – הספר הזה בשבילו. אפילו מי שהתייאש מקשרים זוגיים, שעבורו מדובר באיזה “כלא” מיני, יוכל להתבונן שוב בתפיסתו ולהעמיק בה.
 
לאורך הספר המחברת מדברת אל הקוראת, אבל לא מכתיבה לה מלמעלה, אלא משתפת, ואף מקשיבה, עד כמה שניתן, לקוראת, הולכת איתה, בודקת אט אט את ההבנה, מיישבת, כועסת יחד איתנו, מביאה אותנו אל חדרי ליבה ונותנת לנו להקשיב לאהבתה הגדולה הבוקעת מהספר.
הספר אינו “דרך האמצע”, בין השיח הפוריטני, הנקרא לרוב אצלנו החרדי, לבין השיח המערבי, על גווניו המתירניים השונים. טועים לא אחת לחשוב ככה על דרכה של הציונות הדתית עצמה, אבל בכלל ובסוגיה פרטית זו, דתי לאומי אינו הציר בין החילוני לחרדי, כי אם החלטה ערכית שונה, ממנה נובעות החלטות הלכתיות שונות (פרק 55, עמ’ 212–214).
 
כנות
יש ספרים שמנסים לצייר לנו כאילו המסע בהם אובייקטיבי, ישב אדם וחשב, בצורה באמת הכי פתוחה, ובדק את הכול, ובמקרה יצא שהגיע אל המסקנה הזו והזו. המחברת לא משקרת לנו, היא לא הגיע לזה במקרה, כי בדקה וככה יצא. היא אמנם בוחנת בכנות את כל האפשרויות, ואף מבקרת דברים מתוך העמדות אותן שמעה בכל מני צמתים בחייה, אבל הספר אכן מנסה להוליך אותנו בדרך מסוימת, ואינו ספר שאינו נוגע בנקודה אלא רק מציג באובייקטיביות (עמ’ 28). המחברת משתפת אותנו לא אחת ברגעי כעס או תסכול שלה מהגמרא או מענייני צניעות כפי שלמדה בציבור הדתי לאומי (עמ’ 31; 115).
 
במהדורה החדשה נוספו כמה פרקים (פרקים 13, 63, נספח ג’) וכן עודכנו כמה עניינים, ואפילו עניינים מסוימים נשמטו, ופה אני חייב לציין זאת לשבחה של המחברת: טבעם של מחברי ספרים, שהם מאוהבים עד כלות בכל מילה ומילה בספרם. לא פעם ניסיתי טרם הדפסה להציע שינויים תוכניים מסוימים, והרגשתי אצל מחברים מסוימים שהדבר היה כמעט בלתי־אפשרי, ואחרי שהספר נדפס, בכלל קשה עליהם הדבר מאד לשנות משהו מדבריהם בספר. 
 
אחד הדברים שהערכתי מאד אצל מו”ר הרב אליעזר מלמד, הוא שכשהגעתי אליו עם תיקונים במהלך השנים, תמיד היה נכון לחשוב מחדש על הסוגיה, ולא פעם תיקן, הוסיף או גרע, הקל או החמיר. כך גם ראיתי אצל המחברת – תחילה כתבה על הלכות מסוימות בביקורתיות (עמ’ 201 במהדורה קודמת, לדוג’), ובמהדורה השנייה עידכנה את העניין, לא מלחץ חרד”לי ולא מחששות, אלא באמת מתוך תפיסה פתוחה, דינמית וישרה, השמה את האמת נר לרגלה. רק מאדם שמוכן לחזור בו – יש מה ללמוד באמת.
 
יש תפיסות שבורחות מהתמודדות עם הצניעות, אלו מנהגים ונוהגים וכו’ צניעות היא באמת ענווה וכו’. אבל המחברת לא בורחת מהתמודדות, היא מודה בכנות: צניעות ולבוש הם נקיטת עמדה ביחד למיניות (עמ’ 5). כל אחד נוקט עמדה, רק השאלה האם הוא מודע לכך, או שהוא נסחף בזרם שאליו הוא משתייך…
 
פשטות ורלוונטיות
הספר לא נכתב מתוך ציטוטים עמוקים מתורת הרב קוק או לחילופין מגדולי הפילוסופים, אלא דווקא מתוך התרבות הפופולרית שהאדם נפגש עמה ביום יום, מן התקשורת ומן השירים הנשמעים ביותר. ניתן היה לחשוב שניתוח רציני יהיה רק אם נקרא את דברי קאנט על צניעות, כפי שהוא תפס אותה, אבל הספר מראה את ההשפעה התרבותית שנשפכת עלינו מכל עבר, ככוח מעצב תודעה, ואת החשיבות לעמוד על המשמר בהזדהות עם שיח כזה, אפילו אם מגיע מבית מדרש ומרב צדיק עם זקן…
 
ביקורת – טכני
הפריע לי בספר שפעמים רבות המחברת שולחת אותי לאתר שלה. לפעמים זה מובן, זו הערת הרחבה, ורק מי שמתעניין. ועם זאת, הספר ממילא עבה ורב עמודים, עוד כשלושים עמודים לא יפריעו, וניתן היה לקבלם בנספח. לא ניתן ללמוד בהם בשבת ובחג, וזה פחות נגיד (ומה גרוע יותר מלעצור קריאה בספר ולעבור לאינטרנט? מי אמר שאחזור משם? 😉). כמו כן, לפעמים ההפנייה למשהו שיש בספר וכביכול אני חייב ללכת לאתר, זה לא הרחבה על עניין, זה פרק שלם של עמוד וחצי, ששואלים בו שאלות, והתשובות רק באתר… (עמ’ 108–109) או הפנייה לדעת את המקור בחז”ל לתופעה מסוימת (עמ’ 266). רוב פרקי ההרחבה טרם עלו לאתר ברגע כתיבת שורות אלו (כולם, למעט הרחבה לפרק 37).
 
כריכה ואיור
בכריכה רואים צבעי שמן מרוחים מצבעים שחורים ועזים למטה, אל צבעים רכים יותר למעלה. באיור שחור לבן יושבים בספסל נערה בחצאית ולצידה גבר, אנו מביטים עליהם מהגב. אנו כמקשיבים לשיח שלהם, מתקרבים, נוגעים ולא נוגעים, שומעים חלק מהשיחה. מימינם מגיעים ציטוטים, גם הם בשחור לבן, אלו צילומי מסך מכתבות בתקשורת, המייצגים כמה סוגי שיח על מיניות, כשהם יוצאים מפי מכשיר ישן. האיור של הנערה יושבת לבד משמש כשער הפתיחה ולידה זוג יונים, שנפגוש גם באיור השער על השיח היהודי הבריא. בהתמודדות עם השיחים השונים נראה איור של פנס רחוב המאיר לצדדים. האיורים מדויקים לספר, ומעשירים את המבט על הפרקים שבכל שער.
 
חוויה אישית
בחוויה אישית, קראתי את הספר מיד כשיצא במהדורתו הראשונה, אז, כנשוי, ושוב לאחרונה כגרוש. גרוש הינו אדם שהארכיטיפ של אהבת אמת נצחית נפגע אצלו, ויש כמה פרקים כואבים לקריאה למי שמנסה להקים בית נאמן בישראל בפעם השנייה (למשל, עמ’ 371–372). אולם, בקריאה מעמיקה בספר, עולה אור חדש, תקווה. מי שיצא מן הנישואין שלו, בהתבוננות עצמית כנה ומתקן את חלקו, מתקן גם את התודעה הזו שלו, ויכול להגיע לפרק ב’ – שיהיה אחרון: התקווה והאמונה ינצחו את הניסיון המר.
 
הסתייגות
יש לי כמה הערות על הלכות בספר, בהתחלה כתבתים באריכות, אך החלטתי שזה עלול לפגוע בעיני הקורא בהערכתו לספר, ולכן רק אציין הערה אחת חשובה בעיני, שלענ”ד הגישה ההלכתית כלפי מה שמותר או אסור לנשים כלפי עצמן בפרק 37, שנויה במחלוקת הלכתית ושגויה ערכית, אפילו לפי העולה מספר זה, ואכמ”ל (ראו שמחת הבית וברכתו ד, י–יא, וכן נסו לענות עליה מתוך האינטואיציה העולה מקריאת כל הספר, בלא לקבל את ההכרעה הספציפית שם).