התלמיד אמר משהו, והרב ענה לו,
וזה מרגש אותי עד דמעות

ראש הישיבה, בחיוך ובמאור פנים, מסתובב אליו בתנועה תיאטרלית של כעס מדומה ואומר: “יקירי, נראה לי שאתה צריך לחזור על החומר…”

התלמיד צוחק, וכל הכיתה צוחקת יחד איתו.

****

אני רוצה לספר לכם על משהו ממש לא מובן מאליו, ממש מרגש, משהו שממלא אותי בתקווה. אז ככה:

לפני כמה חודשים העברתי הרצאה ששמה: “מדוע מוסד האהבה מתפרק? מה קרה לזוגיות, לרומנטיקה ולמשפחה בעידן הפוסטמודרני”. מדובר בהרצאה (שומטת לסתות, יש לציין באובייקטיביות מרובה), שבה אני מנסה לתת מענה חדש לשאלות הללו. המענה הזה נשען בין השאר על האופן שבו העולם המערבי תופס את המיניות.

כהרגלי, ההרצאה מלאה בדוגמאות מהמדיה. הדוגמאות מצונזרות אמנם, אבל עדיין מדובר בציטוטים של דוגמניות, ידוענים, פרסומות, זמרים, ושלל צילומי מסך.

בסיום ההרצאה, לאחר שניתחנו בדיוק מה קרה כאן ואיך זה קרה, אני מביאה בקצרה את האלטרנטיבה היהודית, מתוך תורתו של הרב שג”ר.

 

[אגב- לא מדובר בתכנים של הספר שלי “מה את מבקשת”, אלא בתכנים אחרים לגמרי, שבע”ה יכנסו לספר ההמשך, אם יום אחד אזכה לזמן ומשאבים וסיעתא דשמיא לצורך כתיבתו]

 

ברוך ה’ אני נמצאת כבר שנים בעולם התורה, ולאור התכנים של ההרצאה הזו, אני יכולה לומר לכם שלא ציפיתי לשיחה שקיבלתי אחריה (הפוסט הזה עולה באישורו של הרב):

 

“שלום אוריה, מדבר הרב אריאל שיוביץ, ראש הישיבה התיכונית של אלון מורה. הייתי בהרצאה שלך, ומאוד אשמח שתגיעי להעביר את ההרצאה הזו לכיתת השמיניסטים אצלנו”.

 

אלון מורה, ישיבה תיכונית, בנים בכיתה י”ב.

רציתי לוודא ששמעתי נכון.

ביקשתי ממנו לחזור על זה…

 

כשהבנתי ששמעתי נכון, שאלתי אותו: “זו הרצאה שמדברת בין השאר על תפיסת המיניות בעידן הפוסטמודרני, האם זה בסדר שאגיד את המילה הזו? “מיניות”, בפני התלמידים? מבחינתי אין בעיה, אבל רק רוצה לוודא שזה בסדר מצדכם”

 

הרב ענה שלא רק שזו לא בעיה, אלא שזה חשוב מאוד. הוא רוצה שהתלמידים ישמעו בדיוק את השיחה הזו. “וגם, האם תסכימי שעוד אנשי צוות שלנו יהיו נוכחים בשיחה שלך? אני בטוח שזה יתרום להם”.

נפעמתי. כמובן שהסכמתי.

 

הרב הסביר שהוא מבין שזה לא מובן מאליו. הוא מודע לדילמה שמייצרת הסיטואציה שבה כיתת תלמידים דוסים ומקסימים ישמעו הרצאה מאישה, שמדברת על היחס למיניות בתרבות המערבית, ומקרינה על המסך ציטוטים מידוענים וסלבס. הוא מודע לקונפליקט, אבל הוא מכיר את התלמידים. וזה יהיה להם טוב ומאיר עיניים ופותח לבבות.

 

כשהגעתי לכיתה, חיכו לי 30 תלמידים, 5 אנשי צוות, וראש הישיבה, הרב אריאל שיוביץ. הרב שיוביץ עוד הספיק לומר לי לפני כן, שהתלמידים ממש מתרגשים. “זה מיוחד גם בשבילם”, הוא אמר לי.

 

לפני תחילת השיחה אמרתי לתלמידים כמה גם אני מתרגשת להיות כאן. וכמה לא מובן מאליו לדבר על הנושא הזה כאן בכיתה. ושחשבתי עליהם כל אתמול, והתאמתי את ההרצאה עוד יותר עבורם, מתוך מחשבה על המקום שלהם בחיים.

 

ושידעו שכל הדוגמאות מהמדיה שנראה כאן, עברו סינון והתאמה לסיטואציה. ושאנחנו לא הולכים לדבר על מיניות, אלא על “שיח המיניות”, שזה משהו אחר: “שיח המיניות בתרבות המערבית” זו לא שיחה שמפרטת על מנגנוני הגוף שלנו, אלא על מנגנוני החשיבה שלנו.

 

והסברתי מה זה שיח, ומה זה העידן הפוסטמודרני, ולמה פרסומות וציטוטים של שחקנים שעל חלקם אפילו לא שמענו, הם כלי ממש חשוב בהבנת העולם הפנימי שלנו ובהתמודדות עם הבלגן שמקיף אותנו.

 

“ועדיין”, כך אמרתי, “אם מישהו מכם מרגיש תוך כדי השיחה שזה לא מתאים לו, מכל סיבה שהיא, תרגישו חופשי לצאת באמצע”.

 

במשך שעה וחצי, אף אחד לא יצא באמצע. היחיד שיצא באמצע זה החשש שלי. החשש שלי שזה אולי יהיה גדול עליהם, שזה מוזר, שזה לא צנוע, שזה לא מתאים.

כי זה היה הכי מתאים. אולי הדבר הכי מתאים שעשיתי מזה זמן רב.

 

אי אפשר להעביר בפוסט איך נראה מבט של נער, תלמיד עם כיפה גדולה וציציות בחוץ, שעכשיו מבין משהו לראשונה, וההבנה הזו מגוללת אצלו אבן גדולה מתוך הלב. הלוואי שהייתי מצליחה להעביר בפוסט איך נראות העיניים של אותו נער, שאומרות תודה. בכזו צניעות, וענווה, ואמת.

 

ובמהלך השיחה היו גם צחוקים, אבל צחוקים עמוקים. לא צחוקים של ליצנות וקלות ראש, אלא צחוק מדויק, של משהו שצריך לצחוק ולשמוח אותו. והם אמרו לי תודה, כל כך הרבה פעמים אחר כך.

 

ואמרתי להם, תשמעו, זו התורה שלנו. וזה אתם, שפתוחים לשמוע אותה.

 

הדיאלוג בין הרב לתלמיד שבו פתחתי את הפוסט, התרחש באמצע ההרצאה, וזה היה רגע שבו אמרתי בליבי תודה לראש הישיבה. הלוואי שירבו כמותו. הלוואי.