למה אני לא מוכנה להחליף את המילה בעלי?

אני קוראת לו “בעלי”, ואני פמיניסטית. יותר מכך, אני קצת כועסת על חברותיי הפמיניסטיות שמשתמשות במילה “אישי”, “בן זוגי”, ושלל תחליפים. אני חושבת שזו טעות חמורה.

הפמיניסטיות לא אוהבות את המילה בעלי, כי היא מבוססת על שורשים פטריארכליים. “בעלות”, “בעילה”, וכדומה. אם כך, לפני הכל, אני מבקשת מחברותיי הפמיניסטיות לשים לב. כן, כן, “לשים לב”. “שימו לב”, אני אומרת.

אני ממתינה בדריכות להתקוממות מצידם של אנשים שהם נגד אלימות, אבל להפתעתי, אף אחד לא נפגע מהביטוי הזה. איך זה יכול להיות? הרי ביקשתי מכם לקחת את הלב שלכם, לקרוע אותו מתוך הגוף ולשים אותו על השולחן! אין דבר יותר כוחני ואלים מזה! לא?

מסתבר שהשפה שלנו יותר מורכבת ממה שנדמה לנו. האופן שבו אנחנו משתמשים במילים, לא תמיד הולם את המשמעות המילולית הפיגורטיבית (תיאורית) שנלווית להן. אם זה לא היה המצב, היינו מתכווצים בזעזוע ברגע שמישהו היה קורא לנו “לשים לב”. ויותר מכך: האופן שבו אנחנו משתמשים במילים גם לא לוקח בחשבון את האטימולוגיה שלהן (אטימולוגיה =  המקור ההיסטורי שממנו התפתחה המילה). המילה “בעלי” לא מציינת כיום “בעלות”, אפילו אם פעם היא כן ציינה זאת.

איך אני יודעת שהמילה “בעלי” היא לא מציינת כיום בעלות? פשוט מאוד: אני מפנה את השאלה לאישה שמעולם לא שמעה על הדיון הפמיניסטי הזה. סבתא שלי, למשל. מסתבר שסבתא שלי לא חושבת שהמילה בעלי מציינת בעלות. היא משתמשת במילה הזו כדי לציין את השימוש הרווח במילה: “האיש שנשוי לי”. כשאני מסבירה לה שהמילה “בעלי” ציינה פעם “בעלות”, היא אומרת לי “אז מה, פעם גם צבע אדום ביטא קומוניזם”, ומנופפת בצעיף האדום שעל צווארה. למען הסר ספק, סבתא שלי לא קומוניסטית. 

אחד העקרונות שמנחים אותי כפמיניסטית, הוא לבחון האם קיים דיכוי רק על פי שאלת ה”כאן ועכשיו”. האם המילה “בעלי” גורמת לדיכוי, כיום?

אני רוצה לפנות את שאלת הכאן ועכשיו לכל אישה שנשואה באושר, ומשתמשת במילים יפות שמהוות תחליף ל”בעלי”:

האם בעלך חושב שאת הרכוש שלו?   

האם הוא מאמין שהוא הבעלים שלך, כאילו את חיית המחמד שלו?

האם הוא מפעיל עלייך כוח, גלוי או סמוי?

אם ענית “כן” על אחת מהשאלות הללו, הטקסט הזה לא מדבר עלייך. 

אבל אם לא, אם שוררת ביניכם אהבה בוגרת, בריאה, עמוקה, מדוע את מתעקשת להחליף את המילה הזו?

אני משערת שכעת עולה כלפיי השאלה : אוריה, למה זה כל כך מפריע לך?  למה שלא כל אחת תכנה את בעלה באיזה כינוי שנעים לה? 

גם כאן, בואו נחשוב על איך עובדת השפה. השימוש שלנו בשפה לא לוקח בחשבון את ההיסטוריה, אבל הוא בהחלט לוקח בחשבון את הכאן ועכשיו. ברגע שהחלפנו את המילה “בעלי” במילה אחרת, מתוך טעמים פמיניסטים, עשינו משהו גרוע מאוד: הטענו את המילה הזו, ואפילו את הקשר הזוגי האישי שלנו, במשמעות של יחסי כוח, שלא היו שם קודם. (איך אני יודעת שהם לא היו שם קודם? כי שמעתי מה ענית על השאלות שהפניתי אליך. בעלך, כך מסתבר, ממש לא חושב שהוא הבעלים שלך).

באופן די מדהים, המילה “בעלי” ככל הנראה לא העליבה אף אישה בעשרות השנים האחרונות, עד שהגיע הפמיניזם והחליט שזה אמור להעליב. הפמיניזם יגיד להגנתו שהוא בסך הכל חושף את האמת שמאחורי המילה ה”תמימה” הזו. אבל לפעמים, הפמיניזם לא שם לב לכך שהוא לא חושף את האמת, אלא יוצר אותה.

בכל פעם שאני שומעת את המילה “אישי”, אני חשה שיש כאן אישה שנושאת דגל של התנגדות לדיכוי פטריארכלי. אבל על איזה דיכוי מדובר? לא מדובר על התנגדות לגברים אלימים או כוחניים, שרואים בנשים את רכושן הפרטי. מדובר על דיכוי שמתרחש לכאורה במרחב הפרטי, הזוגי, האישי, האינטימי, ששורר בין איש לאשתו. כאשר אישה ‘מנצחת’ את הגבר שהטריד אותה מינית, זה אכן הישג. אך כאשר האישה שואפת ‘לנצח’ את אהוב ליבה, זה כבר מטריד.

כאישה דתיה, גדלתי על תפיסת עולם אחרת. אני שותפה בכל ליבי למיתוס היהודי של ברית הנישואין, של השכינה ששורה בין בני הזוג, של התשוקה בין איש לאשתו כתשוקת הדוד והרעיה ב”שיר השירים”, כהתרחשות של קדושה, כתשוקת עם ישראל והקב”ה. זוגיות לא חייבת להיות יחסי כוח. היא יכולה, וגם אמורה להיות, המקום הביתי, הרך, הקשוב, המעצים הזה, שכל אדם (באשר הוא גבר או אישה), משתוקק להיות בו.

אין בי כל צורך להשתחרר מ”בעלותו” של בעלי עליי, משום שאין לי צורך להשתחרר ממשהו שלא קיים. כשאני ו”בעלי” רבים, אנחנו רבים כאנשים פרטיים, ולא כנציגים של מאבקי הכוחות המגדריים. אנחנו לא מעוניינים “לנצח” זה את זה, אלא אם כבר, לנצח את היריבות בינינו, לנצח את אי ההבנה, לנצח את הצורך לנצח.