למה אני לא מוכנה להחליף את המילה בעלי? חלק ב'

עוד על המילה “בעלי”.

אני רוצה להתייחס לארבע טענות לעומתיות ששמעתי מנשים שונות, כתגובת נגד לטענה שהצעתי בקטע הקודם:

א. מדוע להחליט לנשים אחרות מה נכון עבורן? מדוע לבקר את הבחירה של אישה להשתמש בכינוי שנוח לה אתו יותר?

ב. עדיין יש מציאות של זוגיות כוחנית בעולם. גם אם אני אישית חווה זוגיות תקינה, אסור לנו להתעלם מהמציאות של נשים אחרות. המילה “בעלי” עלולה ללבות את יחסי הכוח כתופעה חברתית, אצל נשים אחרות.

ג. גם אם אני נמצאת בזוגיות תקינה, עדיין כל נישואין בעולם היהודי מושתתים על אי שוויון שנובע מהלכות קידושין, שעלולות להותיר כל אישה עגונה או מסורבת גט. המצב הזה נסוב על תפיסה הלכתית של אישה שהיא בבעלותו של בעלה, ולכן החלפת המילה “בעלי” כמוה כהצהרה על העוול הזה שיש לתקנו.

ד. עוד מימי הושע, המילה “אישי” מקובלת כחלופה הולמת למילה “בעלי”. מדוע לא להשתמש בה?

לפני תגובה עניינית לטענות היפות והמאתגרות הללו, תגובה אישית:

באופן אישי, (כאוריה מבורך), וגם באופן אידיאולוגי (כפמיניסטית), כואב לי מאוד על מערכות יחסים כוחניות בין גברים לנשים. במסגרת עבודתי כמורה, אני נתקלת לפעמים במצוקות של תלמידות. חלק מהן נאלצות לגדול בבית פטריארכלי, שבו יש יחסי כוח מגדריים בין ההורים. חלקן נמצאות בעצמן בזוגיות כוחנית. חלקן חוו בחייהן תקיפה מינית. אני רואה את התופעות הללו כנובעות מיחסי כוח מגדריים, והן מדירות שינה מעייני. יחד עם זאת, אני לא רואה שום קשר ביניהן לבין השימוש השגרתי שלנו במילה “בעלי”, ואל המסקנה הזו הגעתי לאחר עיון וניתוח בכלים שעומדים לרשותי, ולא לאור אינטואיציה בלבד.

יותר מכך, אני חושבת שהשימוש במילה “אישי” פוגע במאבק הפמיניסטי, וגם בקונספט של זוגיות. על כן, כמו שכתבתי, אני “קצת כועסת”, על נשים שבוחרות להשתמש בה. לא כעס אישי כמובן, אלא כעס פילוסופי, תאורטי, אידאולוגי, על מה שלדעתי עלול לפגום במקום לקדם.

וכעת לגופן של טענות, מגיבה לפי הסדר:  

א. הפמיניזם הוא אחת התנועות הפלורליסטיות שיש כיום, הוא מיומן בביקורת עצמית ופנימית, ולכן מתפצל לזרמים ותתי זרמים, שלכל אחד מהם יש מקום. בנוסף, הפמיניזם חרט על דגלו לבקר בחירות של נשים אחרות, אם הוא סבור שהבחירות הללו פוגעות בהן או במטרות הפמיניזם. וזה גם מה שאני עושה בעצם ההצעה הזו.

ב. זוגיות שיש בה יחסי כוח היא זוגיות פתולוגית. הפמיניזם הוא למיטב ידיעתי המרחב היחיד שבו מתייחסים כיום לכל זוגיות באשר היא, על בסיס המודל הפתולוגי שלה.

אני לא רואה אותנו עושים זאת במרחבים אחרים. אני לא רואה אנשים שמפסיקים ליטול ידיים, כי לטענתם יש אנשים שנטילת ידיים מתלבשת אצלם על אובססיה קומפולסיבית וממררת להם את החיים. אני לא רואה אנשים שמבקשים להפסיק לתת צדקה, משום שיש קבצנים מתחזים שמנצלים את טוב ליבם של אחרים. רק בתחום הפמיניזם, זה נראה לנו סביר והגיוני להחליף את המילה “בעלי”, משום שיש נשים “אחרות”, שחוות זוגיות פתולוגית.

מדוע זה כך? לצערי אני חוששת שזה משום שיש כיום תפיסה פמיניסטית מסוימת, שהשתרשה באופן מודע יותר או פחות בעולם המערבי הליברלי, לפיה “כל נישואין הם במהותם פוטנציאל לפתולוגיה, ליחסי כוח”. הדוגמא על נטילת הידיים נראית לנו תלושה מהמציאות, כי אנחנו תופסים את נטילת הידיים כפעולה שאין בה פוטנציאל הרסני במהותה. אנחנו מבינים שהבעיה היא בפתולוגיה של האדם הפרטי, ולא בנטילת הידיים עצמה. לעומת זאת, פמיניזם מסוג מסוים גורם כיום לאנשים לתפוס את הנישואין כמוסד שהפתולוגיה היא אינהרנטית לו. מכאן שבעומק הדברים, כשאני שומעת אישה שאומרת “אישי”, ומנמקת זאת בסבלן של נשים אחרות, זה מכאיב לי. אני מבינה את הנחת היסוד שהטענה הזו מתאפשרת על גביה ואני לא שותפה לה.

בעקבות תגובות מרתקות שהגיב לי אהוביה גורן ביחס להצעה הקודמת, אעיר שאכן לא ניתן לחלק באופן בינארי את הזוגיות בעולמנו ל”פטריארכלית” ו”תקינה”, משום שיש הרבה שטח אפור. בכל זוגיות עלולים לפתע לצוץ משקעים של יחסי כוח. עד כאן אני מסכימה.

אבל דווקא מפאת השטח האפור הזה, אני מזהה שהשימוש במילה “אישי” מנסה לכאורה לתקן את הפגמים הפטריארכליים שעשויים להתרחש בתוך הזוגיות הפרטית של האישה עצמה, שמשתמשת במילה הזו. אם כך, אני חושבת שהמילה “אישי” היא פוגענית אפילו יותר, והיא מתפקדת כמעין תמרור אזהרה, לא כלפי העולם כהצהרה חברתית, אלא הפעם באופן אישי, כלפי האיש שלצידה: “שמעת ברוך? שלא תעז להעלות על דעתך שאני הרכוש שלך!”

בעייני זו לא רק פגיעה בגבר, אלא פגיעה בזוגיות. האמנם נכון לתפוס את החיכוכים הזוגיים בין בני זוג שיש ביניהם זוגיות סבירה, כ-“בן זוגי התבלבל, הוא חשב לרגע שאני הרכוש שלו”? איזו משוואה עולה מכאן על איך שאנחנו תופסות את הגברים שסביבנו?

ג. סרבנות גט ועגינות הן תופעות מצערות שנובעות ממציאות הלכתית שיש לתקנה. בפועל, רק במקרים פתולוגיים, המציאות ההלכתית הזו מקנה לבעל אמצעי לשליטה על אשתו. אני מסרבת לראות בנישואין אמצעי לשליטה בנשים כברירת מחדל, לא מסכימה להחיל על הנישואין את מקרי הקצה הפתולוגיים שלהם, ולכן לא אחליף את המילה “בעלי” כדי לבטא את המחאה נגד סרבנות, (שאני שותפה לה במרחבים אחרים). 

בנוסף, המילה “בעלי” לא אחראית כיום על התופעה הזו, וזאת מבלי להתכחש לעובדה שייתכן שבעבר היא כן לקחה בה חלק. אשתמש פה בדוגמא אחרת שהביא נעם פרינס בתגובה לקטע הקודם: המילה “עגבנייה” נחשבה בזמנו למילה גסה, משום שהיא מגיעה מהשורש ע-ג-ב, שפירושו מעשה מיני. מסתבר שאליעזר בן יהודה הציע להחליף אותה, וכך גם הרב קוק. כיום המילה עגבנייה לא משמשת באופן שמזכיר מיניות, ולכן זו תהיה טעות לייחס לה משמעות כזאת. הדרך להילחם בהחפצה מינית של נשים לא עוברת בהחלפת המילה “עגבניה”, ובאותו אופן, גם הדרך להילחם בסרבנות גט לא עוברת בהחלפת המילה “בעלי”.

אני משערת שרבים מכם עלולים לחוש באופן אינטואיטיבי, שיש קשר בסיסי בין שורש “ב-ע-ל” לבין התופעה של סרבנות גט. בדיוק את התחושה האינטואיטיבית הזו אני מייחסת לתפיסה עצובה, שגויה, בסיסית, לפיה זוגיות = פתולוגיה. אני לא שותפה לתפיסה הזו.

ד. אני חושבת שהפסוק מספר הושע הוא חלק מהאטימולוגיה של המילה “בעלי”, שכאמור, כיום כבר לא רלוונטית. אם היינו חס וחלילה חיים באפגניסטן, שבה נישואין הם פתולוגיים במהותם, משום שהגברים שם אכן רואים בנשותיהם את רכושם, המלחמה במילה “בעלי” הייתה הכרחית, ואז היינו צריכים להתפלל את תפילתו של הושע ולקוות ליום שבו נוכל לקרוא לו אישי. כיום אנחנו חיים במציאות אחרת. מציאות שבה הבעלים שלנו מכבדים אותנו, ואנחנו מכבדות אותם, כנתון בסיסי שעל גביו נבנים הנישואין שלנו. (כאמור- המודל הפתולוגי לא עומד לנגד עיניי כשאני מגדירה נישואין באופן עקרוני). להשתמש במילה “אישי” זה להחזיר אותנו אחורה, לתקופתו של הנביא הושע, או לחלופין, לאפגניסטן.

[הערה בשולי הדברים: אני משערת שחלק מהמחלוקות על הקטע הקודם נבעו מכך שפמיניסטים מסוימים דוגלים בגישת “האישי הוא הפוליטי”. אני מתנגדת לגישה הפמיניסטית הזאת, משום שלדעתי לא נכון לראות כל “אישי” כ”פוליטי”, אלא לחלופין, לדעת שכל פוליטי עלול להפוך להיות “אישי”. ונעסוק בסוגיה הזו בהרחבה בקטעים נוספים באתר, ובפרט בקטע שיעסוק בשאלה – “למה בנים ובנות כבר לא מתחילים אחד עם השני?”]