להתגרש או לא להתגרש?

אוריה מבורך

 
“להתגרש או לא להתגרש?” לאור אחוזי הגירושין ההולכים וגדלים, אני משערת שלפחות חצי מהזוגות שנישאו אי פעם בישראל שאלו את עצמם את השאלה הזו.

הנה כמה מחשבות שלי על השאלה הזו. אני לא יועצת זוגית במקצועי, ולכן יש לקחת את מחשבותיי בעירבון מוגבל. ❤

 ולאחר המחשבות שלי, המלצה על שני ספרי פרוזה (!) שקראתי לאחרונה בנושא הזה, וכל אחד מהם הוא פשוט אור גדול.

⭕️ 1. “אולי אנחנו צריכים להתגרש?”. כשהמחשבה הזו עולה בדעתו של אחד מבני הזוג, אפילו כהבלחה חולפת, צריך להתייחס אליה כאל סימפטום. אם ננפנף ונבטל את המחשבה הזו מבלי להבין את המקור שלה, מבלי לשמוע את מה היא מספרת לנו על מצב הזוגיות הנוכחי שלנו, אנחנו מפספסים הזדמנות לפגוש בתוכנו ידע קריטי על עצמנו, שלא תמיד נגיש לנו.

⭕️ 2. במונחים של הספר “מה את מבקשת”, המחשבה הזו מעידה על כך שהארכיטיפ של “האחד” או “האחת”, מתחיל להתרוקן מהתוכן של בן או בת הזוג שלנו שמאיישים אותו. זו חוויה שיש בה המון בדידות, כי כשהארכיטיפ מתרוקן, אנחנו נשארים לבד. אפילו כשאנחנו בנוכחות בן הזוג.

⭕️ 3. בדידות-זוגית, ריחוק וניכור, הם רגשות שעלולים להחמיר ולהחריף עם הזמן. יש כאן מעין מעגל קסמים: “אולי אנחנו צריכים להתגרש”, היא מחשבה “מלבידה” (כלומר- דוחפת אותנו אל תוך הלבד הבלתי נגיש שלנו בינינו לבין עצמנו).

כשאנחנו חשים בדידות-זוגית, אנחנו מאמינים שאין לנו פרטנר, ולכן הסיכוי שנשתף את בן הזוג שלנו בתחושת הבדידות עצמה, הוא נמוך.

וכך, בדידות גוררת בדידות ואנחנו עלולים כעבור מספר שבועות או חודשים, למצוא את עצמנו במרחק תהומי מהאיש\ה שעימם כרתנו ברית.

ככל שהמרחק בין בני הזוג יותר גדול ומתמשך, כך קשה יותר לגשר עליו ולתקן אותו. לא סתם המדיה הפופולרית מלאה בנרטיבים של גירושין שנשמעים כך: “אנחנו לא בדיוק יודעים לומר מה קרה לנו בדרך, אבל בשלב מסוים גילינו שהמרחק פשוט גדול מדי”.

לכל זוג יש תקופות קרובות יותר ורחוקות יותר, אבל מרחק-זוגי-מתמשך שאיננו מטופל, עלול להתאבן ולהפוך למציאות עובדתית שמסובך לרפא.

⭕️ 4. “אל תנסו לשנות אחד את השני”. המשפט הזה מסוכן, כי הוא עלול לגרום לנו לעשות מאמצים אדירים כדי להכיל התנהגויות בלתי נסבלות מצד בן או בת הזוג.

במקום המשפט הזה, הייתי אומרת ככה: אני לא צריך לשנות את התכונות ה”מעצבנות אבל סבירות” של בת הזוג שלי. אבל אם יש לה התנהגויות שעוברות את גבול הלגיטימיות הזוגית, היא זו שצריכה, וחייבת, לעבוד קשה כדי להשתנות. לא עבורי, עבור שנינו.

⭕️ 5. “צריך שניים לטנגו”, או בגירסה היהודית: “בשביל שהשכינה תשכון בינינו, צריך את שנינו”. בדרך כלל בעיות בזוגיות נובעות מדינאמיקה בעייתית ששותפים לה שני הצדדים.

במקרה שאחד הצדדים מתנהל בזוגיות באופן בעייתי מאוד שעובר את גבול הלגיטימיות, אבל מסרב בעקשנות לעבוד על עצמו או לטפל בעצמו, זו סיבה מוצדקת לגירושין.

⭕️ 6. “לכל אדם מגיע למצוא אהבת אמת לכל החיים”. זה משפט יפה, אבל בעייני הוא לא לגמרי נכון. אהבה זוגית היא קודם כל תנועה אתית. היכולת לפגוש זולת ולאהוב אותו באמת, מאפיינת אך ורק אנשים טובים ומוסריים בבסיסם.

אהבה זוגית כרוכה בחמלה. לדעתי חמלה היא המדרגה העמוקה ביותר שמבחינה בין “התאהבות” (ריגוש) ל”אהבה” (רגש). מי שלא מסוגל להתבונן בבן או בת זוגו במבט חומל, לא מסוגל לחיות חיי נישואין.

לכן, יש אנשים שלא “מגיע” להם למצוא אהבה, כי הם אנשים לא מוסריים ולכן זה בעיקר לא “מגיע” לבן או בת הזוג שלהם.

בין אם מדובר באי-כשירות זמנית שנתונה לתיקון אבל האדם לא לוקח אחריות עליה, ובין אם מדובר במצב כרוני שלא ניתן לטפל בו, (כמו למשל אנשים נרקיסיסטיים), אנחנו לא אמורים להסכים להיות בני זוג של אנשים כאלו.

***
אלו היו שישים שניות לא ממצות על “להתגרש או לא להתגרש”… ועכשיו אני רוצה לשתף כאן בשני ספרי פרוזה שקראתי לאחרונה, שכל אחד מהם מציע מבט משלו על הסוגיה הזו.

שני הספרים נכתבו על ידי נשים דתיות, אבל מתאימים לגמרי גם לקוראים לא דתיים.

כל אחד מהספרים הללו נכנס לי לנשמה תוך כמה שעות, שבהן לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלקרוא אותו מכריכה לכריכה.

הספר הראשון: “מעבר לאף”, מאת נעמה מאיר-סליס. יצא בהוצאה עצמית של המחברת.

הספר נע על שני צירים מקבילים. ציר אחד – סיפורה של רווקה דתית ירושלמית המחפשת זוגיות. הסיפור הזה מותח ומרגש וקורע מצחוק, ויש בו איכויות טלוויזיוניות שמזכירות עונה מוצלחת של “סרוגים”…

הציר השני – סיפורה של עדינה, אישה דתית בעלת כשרון כתיבה, שהזוגיות שלה ושל בעלה מתדרדרת בהדרגה למחוזות לא סבירים. סליחה על הספוילר, אבל אין לי ברירה: עדינה מגלה בהדרגה שבעלה הוא נרקיסיסט (במובן הקליני של הביטוי), ולבסוף מתגרשת ממנו. (וזה סוף טוב!)

הספר המהמם הזה העניק לי הצצה לאופן המתעתע שבו זוגיות עם אדם חביב ואפילו טוב לב, מתגלה, לאט לאט ועם המון בלבול בדרך, כזוגיות רעילה, חולה, וחסרת תקנה.

מדוע חסרת תקנה? משום שאישיות נרקיסיסטית לא ניתנת לריפוי, אלא מקסימום לתיקון קוסמטי, וגם זה רק בתנאי שהאדם מסוגל להכיר בחסרונותיו ולעבוד עליהם, מה שלא מאפיין כל כך אנשים נרקיסיסטיים. כשכתבתי את סעיפים 4,5,6, חשבתי על הספר הזה.

אני הולכת לקנות את הספר הזה למישהי שאני חושבת שהיא נשואה לאדם נרקיסיסט, אבל מבלי לספר לה למה קניתי לה אותו. כי לפעמים צריך להתערב בעדינות, ולתת למציאות לעשות את שלה.

הספר השני: “רגע לפני שנאבד”, מאת תמר הרשקוביץ, הוצאת ידיעות ספרים.

הספר מספר את סיפורם של רויטל ואסף, זוג נשוי (לא דתי) שמתגורר ברעננה. שניהם יפים ומוצלחים, עם ארבע ילדים מהממים, ועבר של אהבה גדולה, שהיתה ואיננה. רויטל ואסף כמעט מחליטים להתגרש, ואני כקוראת שמוכנסת אל תוך סיטואציות היומיום הרעילות שזורמות ביניהם, ממש יכולה להבין אותם.

הרגע הזה, שבו אנחנו הקוראים מבינים את הרצון שלהם בגירושין ואפילו חשים שהוא אולי בלתי נמנע, הוא רגע קריטי. כי לאחר מכן מתחיל מסע זוגי שבסיומו (ושוב סליחה על הספוילר ההכרחי) רויטל ואסף בוראים ביניהם אהבה עוצמתית ויציבה ועמוקה.

ואי אפשר שלא לשאול את עצמנו: ומה אם הם היו מתגרשים מיד כשהחליטו על כך, ומפסידים את כל האור הזה שזורח ביניהם?

ראיתי שנדב רט כתב על הספר הזה במקור ראשון “ספר שהוא טיפול זוגי במחיר של רבע שעה אצל פסיכולוג”. זה כל כך נכון. אני מרגישה שלמדתי המון מהספר הזה, ואני חושבת שכל זוג, גם כזה ש”הרוב טוב” אצלו, יכול בוודאות ללמוד מהספר החכם הזה, שהסופרת שלו היא גם יועצת זוגית. כשכתבתי את סעיפים 1,2,3,4, חשבתי עליו.

אני לא מקבלת תמלוגים על הפוסט, כן? פשוט רוצה להמליץ על מה שעשה לי טוב ולימד אותי.

שנזכה למצוא את מה שאנחנו מבקשים בתוך הזוגיות שלנו… ❤

למעוניינים, אני שמה כאן כפתורים לרכישת הספרים. 
לרכישת הספר
"מעבר לאף"
לרכישת הספר
"רגע לפני שנאבד"