להיות אישה: המשוואה העצובה שלמדתי בגיל 10

אוריה מבורך

כשהייתי ילדה, הגעתי בשלב כלשהו למסקנה שרק לאנשים יפים יש זכות קיום. אני זוכרת ממש את הסיטואציה, את הרגע שבו ניסחתי לעצמי בראש את המסקנה הזו. אני ילדה בכיתה ה’, יורדת במדרגות המרוצפות של בית הספר בדרך הביתה, ופתאום הבזק של התבהרות מופיע לי במחשבה: “אנשים יפים הם אנשים שאוהבים אותם. אנשים לא-יפים הם אנשים שלא-אוהבים אותם”.

הבנתי שאם אני רוצה להיות אהובה, או אהודה, או לפחות קיימת, אז אני לא בכיוון הנכון. הבטחתי לעצמי “להשתפר”. זו הייתה ההשתפרות הכי עצובה בחיים שלי.

אתם יכולים לשער מה הכין את הקרקע למסקנה הזו: כל צפייה שגרתית בטלוויזיה הניבה את המסקנה שנשים לא-יפות פשוט לא קיימות, ואם הן קיימות איפשהו, הן לא שוות התייחסות. כמעט בכל ספר ילדים או ספר לנוער שקראתי, (גם אלו שנחשבים איכותיים), הדמות הנשית תמיד מתוארת כ”יפה”, שם תואר שנעדר כמעט לחלוטין מהדמויות של הבנים. אפילו צפייה בחדשות העלתה את המסקנה הזו: אם אתה בן ואתה יודע להקריא היטב ובלי שגיאות, אתה יכול להיות קריין. אם את בת, ויודעת להקריא היטב ובלי שגיאות, התפקיד שלך, בתנאי שאת גם יפה.

בגיל 10 הבנתי על מה מושתת הערך שלי בעולם, כבת: במה כדאי לי “להשקיע” ו”להשתפר”, ואילו מאפיינים שלי כדאי לי דווקא לא להדגיש בפומבי. ולמרות שהבית שגדלתי בו בכלל לא התנהל לפי המשוואה הזו, לא הקפיד על מראה חיצוני ולא תגמל בשום צורה על מראה חיצוני כזה או אחר, זה לא עזר. עד סוף התיכון, סיטואציות מחיי היומיום שלי איששו כל כך הרבה פעמים את המשוואה הזו, שגם למשפחה הכי בריאה לא היה סיכוי מול העולם.

אני לא יודעת אם בנים, נערים, גברים, אפילו הרגישים והקשובים ביותר, יוכלו אי פעם להבין את גודל הכאב שנלווה לחוויה הכל כך נשית הזאת. אני גם לא יודעת אם כל הנשים שותפות לחוויה הזו, אני משערת שחלק מהנשים בכלל לא חוו את זה כמוני. אולי הייתי רגישה מדי, אולי רצף של סדרות אמריקאיות נחרטו לי בלב בגיל קריטי מדי, ואולי כיום המדיה קצת יותר מגוונת בייצוגי הנשים שלה.

אבל השבת, כששיחקנו “הרמז” עם הילדים, פתאום הציפו אותי כל התחושות הללו מפעם. וקיוויתי כל כך שהבת שלי לא מסתכלת על העטיפה.

[בתמונה: בשנת 1980 היה מקום על העטיפה גם לנשים שלא נראות כמו פנטזיה כלשהי של גברים מסוימים. בשנת 2022, כבר לא. ]