כשהביקורתיות הפכה ל”הומופוביה”

אוריה מבורך
הומופוביה, קווים לדמותו של השימוש במונח. אחת הדרישות החשובות של השיח הלהטבי היא “דברו איתנו, לא עלינו”. לאחרונה אני מטילה ספק עמוק וכואב ביכולת להיענות לדרישה הזו. כשאנשים קוראים את הדברים שפירסמתי במאמרים האחרונים, ומכנים אותם “הומופוביה”, ורובם גם לא טורחים לנמק מדוע, וגם כאשר הם מנמקים, עולה מדבריהם שהומופוביה היא מילה נרדפת ל”טעות”, זה מטריד.
לא בגלל ש”הומופוביה” זה מעליב. העלבון לא מעניין אותי כל כך. אני שייכת לדור הולך ונכחד של אנשים שלא נדבקו עדיין בחופשביטויפוביה ולכן עלבונות, בעיקר מאנשים שהם לא מכירים, לא מרסקים להם את החיים, אלא מקסימום מעצבנים קצת.
הבעיה בביטוי הזה היא שהוא נשען על הנחת היסוד המוצדקת, שהומופוביה היא לא לגיטימית. ולכן, אם הביטוי הזה מוחל על עמדות שאינן הומופוביה, הוא נעשה נשק מצוין לחיסול הדיון. ואכן מסתבר שלפעמים השימוש בביטוי “הומופוביה” הוא דרך להשתיק עמדות ולהכתיר אותן כבלתי רלוונטיות, כנטולות כל גרעין של אמת ששווה להתבונן בו, וכמובן, להטיל קלון על מי שמעז להשמיע אותן.
ביקורת-שיח תאלץ אותנו לבחון איך אנשים משתמשים במונח “הומופוביה”. ואכן, אם תעיינו בדיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון) שנוצר בתגובות לפוסט הקודם, תוכלו לראות שבמקרים שבהם הכותבים מנמקים מדוע בחרו להשתמש בביטוי, המונח “הומופוביה” משמש בעצם כתחליף ל: “את טועה”.
את הסקת מסקנות שאני לא מבין איך הסקת אותן = את הומופובית!
את חוששת מדברים שאני חושב שלא סביר שהם באמת יקרו = את הומופובית!
את אומרת משהו שאנשים הומופובים יכולים לנפנף בו כדי להצדיק את עמדתם = את הומופובית!
בימי הביניים כל ביטוי של “טעות” היה נחשב חטא, ולכן אנשים נמנעו מלדון על המוסכמות שתקעו את העולם המערבי למשך אלף שנה. אין לי כוח לעוד אלף שנה של חושך. לכן, ברשותכם, אני אמשיך לשאול שאלות “הומופוביות”, וכל אדם שבאמת יהיה מסוגל שאדבר איתו ולא עליו, אני כאן.