כל הכבוד לעדי ביטי

אוריה מבורך

הדף “אפרכסת” עוסק בביקורת. כשאפשר, אני מקפידה להפריד בין האדם לבין השיח שלו: להעביר ביקורת לא על האדם הפרטי, אלא רק על השיח שהוא מצטט. הפעם אחרוג ממנהגי. זו לא תהיה ביקורת, אלא התפעלות עמוקה. והיא לא תופנה כלפי “שיח”, אלא כלפי האדם הספציפי, בחורה צעירה בשם עדי ביטי, שעשייתה התרבותית עומדת כאן לא פעם לביקורת.

בראיון איתה יצאה עדי ביטי כנגד אביה שהורשע בהטרדה מינית חמורה של מעריצות שלה. אני לא מצליחה עדיין לשים בדיוק את האצבע על מה יש בראיון הזה, באישיות של עדי ביטי, שגרם לי לא רק לתחושות המתבקשות של חמלה ואמפתיה, אלא לתחושות נוספות של הערכה עצומה, התפעלות. נדמה לנו שהצופים רוצים לחבק אותה אחרי הריאיון הזה, אבל האמת שאני מרגישה פשוט רצון להודות לה. אני שומעת אותה ומרגישה שאם כבר מישהו צריך חיבוק, זה אנחנו. והיא זו שנותנת לנו את הכוח. כוח שבור בתוך עולם שבור. כי זה מה יש.

אנסה בכל זאת לכתוב מה יש בראיון הזה, ובעדי ביטי עצמה, שכל כך ראוי להערכה.

מחשבה ראשונה.

פשוט, תקשיבו לעדי. האישיות הכנה שלה עוברת מבעד לכל מילה שאכתוב.

מחשבה שניה.

עצם המוכנות של עדי ביטי לצאת נגד אביה בפומבי, היא ממש לא מובנת מאליה. עברייני מין זוכים פעמים רבות לגיבוי מצד המשפחה שלהם, שמלווה פעמים רבות בהכחשה מצידם. אני בכלל לא במקום של לשפוט את התגובה הנפוצה הזו של בני משפחה, שעולמם חרב עליהם באופן שאין לי דרך אפילו לדמיין. לא שופטת אף ילד או ילדה שמגוננים על עצמם, באמצעות הכחשת הפגיעה המינית של אביהם, או באמצעות ההכרעה שמשפחה היא מעל הכל, ועל כל פשעים תכסה אהבה.

אבל כשקורה מקרה נדיר, שבו האב שפגע בילדות ונערות, לא זוכה לגיבוי של בתו, ואפילו לא לשתיקתה, אלא לשבירת שתיקה וגינוי פומבי, אי אפשר שלא להתפעל מזה. הריאיון עם ביטי מלווה בקטעי וידאו מלפני מספר שנים, ובהם רואים אבא ובת, צוחקים, מתחבקים, אבא גדול וילדה שסומכת עליו בכל ליבה. אביה של ביטי ליווה אותה לכל מקום, ניהל את הרשתות החברתיות שלה, וזה בדיוק הכוח שצבר על מעריצותיה, שאפשר לו לפגוע בהן. כמה יושר, כמה רדיפת צדק בסיסית, נדרשים כדי לוותר על דמות האב הזו, להפנות לו את הגב, לתבוע ממנו את מה שלקח והוא כבר לא יוכל להחזיר לעולם.

מחשבה שלישית.

ברוך ה’, אני גדלתי בבית שבו הטוב הוא כל כך פשוט, עד כי זה נעשה מובן מאליו.

לקחו לי כמה שנים אל תוך מקצוע ההוראה והמפגש עם עם-ישראל, כדי לגלות שבישראל 2021, יש לא מעט ילדים וילדות שחיים בבית רקוב. לצערי יצא לי להיתקל במקרים של אבות או אימהות שהם לא פחות מאשר פושעים כלפי ילדיהם. חלקם מפלצות-אדם שלא ראויים בכלל לשם התואר “אדם”, וחלקם פשוט יצורים אנושיים חלשים ועלובים מאוד מאוד מאוד.

פעמים רבות, הריקבון בתוך הבית מושתק לחלוטין, לא רק על ידי ההורים עצמם, אלא על ידי הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו נופלים בפח של תודעת-הכל-טוב. כל מי שפוגש בהורים הללו וקונה בנוחות רבה את ההצגה המשפחתית המושלמת שהם מפזרים סביבם, נעשה שותף בעל כורחו לביצור חומת הפלדה העצומה שמוצבת בין הילד לבין העולם. הילדים הללו, לפעמים גם בגיל 20, כלואים בתוך מציאות גיהנומית שאין לה שום תיקוף מבחוץ, למעט החוויה האישית שלהם, שהוריהם מקפידים להטיל בה ספק ולערער אותה. לכן, הניתוק מהבית שלהם הוא הצעד הכי חשוב והכי בלתי אפשרי שחלקם לא יצליחו לבצע לעולם.

בעצם נוכחותה בראיון הזה, בעצם השברון הגלוי שהיא לא מסתירה, עדי ביטי הופכת להיות מודל עבור הילדים הללו. אפשר להתנתק מהבית. אפשר לחפש תמיכה (במקרה שלה, דודתה המדהימה, וגם טיפול פסיכולוגי). אפשר להוציא את ההורה הפוגעני מהחיים שלי. אפשר להיחנק מדמעות ולספר על זה לעולם.

אינני יודעת לאן הפוסט הזה יגיע. אולי הוא ייפול בחיקו של ילד, או ילד-לשעבר, שרוצה להתנתק ממפלצות שהביאו אותו לעולם, ולא מצליח. לכן, אני שמה כאן קישור לדף הפייסבוק עוגן – פסיכולוגיות למען נפגעי/ות התעללות נרקיסיסטית/פסיכופתית .

כי יש מי שיכול לעזור.

לסיום, אני מאחלת לעדי ביטי, שתצליח ביום מן הימים לסלוח לאביה. לא בשבילו, בשבילה. אבל זה יקרה בזמן שלה, בתנאים שלה, בדרך שלה.