כיצד הפרוגרסיביזם שיכתב את חג הפסח?

“בליל הסדר לפני שנתיים ישבתי עם ילדיי סביב השולחן החגיגי שערכנו, וקראנו את ההגדה כלשונה, מילה במילה. התעמקתי במילים והרגשתי שהטקסט המסורתי אינו רלוונטי לאורח החיים הנוכחי שלי, לערכים שאני מאמינה בהם, כמו טבעונות וסלידה מאלימות, למשל, ובעצם לא מתאים לזמננו. ההרגשה הלא נוחה התגברה בעיקר במנהג של טבילת האצבעות בכוס, כסמל לטפטוף הדם, כשנאמר ‘בדמייך חיי’ ובפירוט של מכות מצרים. הרגשתי שהשימוש במילים ‘מכות’ ו’דם’ גורם לחוויה שלילית ושלא נכון לי לחזור על מילים שליליות, כמו שאני נמנעת מהן גם ביומיום ומשתדלת להחליף אותן במילים שמביעות טוב.

 

“התגבשה אצלי ההחלטה שאינני חוזרת להגדה המסורתית, שאני מכנה אותה ‘הגדת הדמים’, אלא רוצה הגדה שכולה ברכות. החלטתי ליצור בעצמי הגדה שתתאים למה שאני מרגישה […] לא מופיעים בה ‘עבדים היינו’, הפסוק ‘בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים’, ‘חד גדיא’ ו’מה נשתנה?’ […] בהגדה שלי אין סיפורי מלחמות, סבל, שנאה ונרדפים.

 

“על צלחת הסדר שלה מופיעים שישה מרכיבים: פטרוזיליה או שורש סלרי – לכוח החיים ולבריאות; מרווה – לניקוי ולהגנה רוחנית; סלק – לשפע אינסופי; אפרסמון או תפוח – להכרת תודה, לפוריות ולהגשמה; אגוזי מלך – לחינוך מחשבתי וליצירתיות; אגוזי קשיו – לניקוי פנימי ולשחרור רגשות כלואים. המרכיב השביעי הוא המצה שבאמצע. אגב, אצלנו לא גונבים את האפיקומן”.

 

שורה תחתונה: “שבענו ממכות ודם. אני מאמינה שככל שאנשים רבים יותר יקראו יחד את ההגדה החדשה על ברכותיה, כן תגבר השפעת המילים הטובות על המציאות”.

 

אני מוצאת כאן כמה בעיות שאני בדרך כלל מזהה בשיחים פרוגרסיביים. במקרה הזה לא נראה שמדובר בהכרח בשיח פרוגרסיבי, אבל הבסיס של שניהם דומה.

 

א. תפיסה פשטנית וחיצונית של “טוב” ו”רע”. בשיחים פרוגרסיביים, פעמים רבות ה”רע” מוגדר בתור “מה שלא נשמע טוב”, “לא נראה טוב”, “לא הרמוני”, או “מעורר בנו תחושות לא נוחות”.

 

ההוגה היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג מנסח נפלא את הביקורת שלו על התופעה הזו:

“המלחמה איננה מוסרית פחות מן השלום. בני אדם הם טובים או רעים, הפצפיזם הוא אידיאל מעוות מפני שהוא סבור, כי הטוב והרע טמונים במצב החיצוני של הדברים, במקום במצב הפנימי של בני האדם.” (רוזנצוויג, מבחר אגרות וקטעי יומן, איגרת 93).

 

ההגדה החדשה הזו מזכירה לי אנשים שלא מלים את בניהם, משום ש”זה לחתוך את הילד”, כמו גם תופעות נוספות שנובעות מאסתטיזציה של המוסר, כלומר ההאחדה שהשיח הפרוגרסיבי מייצר בין קטגוריות אסתטיות של יופי, לבין קטגוריות מוסריות.

 

ב. בהמשך לסעיף הקודם, גם מושגי ה”טוב” הם כאלו שניתן לנסח באופן נאה, שמעלה אסוציאציות חיוביות ועושה לנו נעים. וזהו. זה בערך הקריטריון היחיד הנדרש. למעשה זה הבסיס לתופעת ה”עומק בגרוש” שאני מדברת עליה בספר “מה את מבקשת”. עומק בגרוש לא סבור שהוא “בגרוש”, משום שמבחינתו אם אפשר לומר על משהו שהוא נשגב, אם אפשר לתאר משהו במילים יפות, זה מספיק. הפה מוליך אותנו שולל. הכל מתחיל ונגמר במראית העין.

 

ג. ביטול ההיררכיה בין תוצרים תרבותיים-דתיים בעלי מטען היסטורי, לבין תוצרים עכשוויים שכל אחד מאיתנו יכול לחבר מטעמו. אני מעולם לא הבנתי איך אנשים יכולים להתפעל מיציר כפיהם, ולהעדיף אותו על פני חומר החיים שעשוי ממילים עתיקות שמתחילות הרבה לפניי וימשיכו הרבה אחריי. בחוויה שלי, היכולת של השיח הזה לבטל את המסורת הזו כלאחר יד ולהחליף אותה בפרקטיקות חדשות שהוא יצר בעצמו, היא או סוג של יהירות, או סוג של חוסר הבנה משווע של הסיטואציה המסורתית.

 

ד. שימוש לא גמיש בסמלים. הסמל אומר משהו אחד וזהו. מה שמכונה “הצמדת המסמן למסומן”.

 

ה. אי הבנה של האופן שבו מתפקד הסמל היהודי. במשך למעלה מאלפיים שנה, העם היהודי עובד עם הסמלים שלו באופן של “משמוע מחדש”. כאשר סמל מסוים מזכיר לו משהו לא נעים, או מייצג בעיניו מסר שלא מתאים לעקרונותיו, היהודי לא זורק לפח את הסמל, אלא מטעין אותו במשמעות חדשה.

 

בשונה מסוגים דוגמטיים של נצרות, יהודים לא מחויבים “לחשוב” באופן מסוים. האגף המחייב בספרי ההלכה חל כמעט אך ורק על פרקטיקות, ולא על המשמעויות של הפרקטיקות הללו. וכך, היהודים מחויבים בביצוע מעשים, טקסים, סמלים, כאשר עולם המשמעות שלהם, פתוח לפרשנות ולא עובר משטור-הלכתי. לכן, אם סמל מסוים בליל הסדר גורם לי אי נוחות, זו יכולה להיות הזמנה למציאת משמעויות חדשות בסמל.

 

אילו האישה הנ”ל היתה כותבת פירוש חדש ומיטיב, להגדה הקיימת, היה כאן אקט יהודי ויפיפה. אבל כשמוחקים את המילים הקדושות ומכניסים במקומן מילים שכיום נשמעות טוב, זה פשוט לפספס הכל.

 

ומחשבה אחרונה. פעם הגדרתי לעצמי סוג מסויים של שיח, שקראתי לו “הרוך האלים”. תדמיינו אנשים לבושים לבן, מדברים רק בשקט ובעדינות, מחייכים באופן מובהק לכל אחד ומברכים אותו, וכשמישהו מעיר הערה עצבנית על כך שהחיים בזבל, הם נעים באי נוחות, מחליפים ביניהם מבטים מאופקים ולבסוף מבהירים לו בצורה ברורה וחדה שאצלנו לא מדברים ככה! זוהי רכות שמפעילה אלימות רכה כזאת, כלפי כל מה ש”לא נעים”. באופן אישי, התחושה המרכזית שלי בקרב חבורה כזו היא שאין לי בה מקום, והדבר האחרון ששורר שם הוא “אהבה ללא תנאי”.

 

אני חשה את התחושה הזו גם כאן. בשיח ה”יפה” הזה של ההגדה החדשה, יש גם “ניקוי פנימי ושחרור רגשות כלואים”. אני לא רואה איך פעולה כזו יכולה להיעשות מבלי שיש מקום להכרה ברגשות שליליים, בצדדים שליליים שיש בכל אחד מאיתנו, באלימות שנטועה בנו, או בעם שלנו, ובוודאי באלימות שחווינו בעבר כחלק מהנרטיב היהודי שלנו.

 

למחוק גילויי אלימות ולשכתב את ההיסטוריה או את הריטואל שמספר את ההיסטוריה, זה ההיפך מלשחרר רגשות כלואים, אלא יותר דומה ללכלוא אותם חזק יותר בתהומות של הדחקה, הכחשה, וחרדה מפניהם, וזה בדיוק ההיפך מ”הכלה”.

 

תודה שקראתם עד כאן. חג שמח!