כאב קדוש של נערה

 

“את התמונה צילם וילהלם בראס, אסיר פולני שגורש לאושוויץ ונאלץ לצלם כחמישים אלף אסירים, כחלק מפרוייקט התיעוד הנאצי. בתמונה הזו צולמה צ’סלבה קבוקה בת ה-14. קבוקה הייתה אחת מ-116,000 הפולנים שגורשו מהכפרים שלהם לאחר הפלישה הגרמנית ב-1939, ומעט מאוד ידוע על חייה לפני הרגע הזה. היא נולדה בכפר הקטן וולקה זלוצ’קה בדרום מזרח פולין ב-15 באוגוסט 1928, וגורשה עם אמה לאושוויץ ב-13 בדצמבר 1942.

 

“הודות לזיכרונו של הצלם, ניתן ללמוד על הרגעים שקדמו לתיעוד ההיסטורי של צ’סלבה. למרות שצילם עשרות אלפי אסירים, הוא טען כי זכר בבהירות שצילם אותה, ושחזר כיצד הנערה המבועתת הוכנסה עם האחרים, בלי להבין מה קורה סביבה.

 

“הקאפו לקחה מקל והכתה אותה בפניה. האישה הגרמנייה הזו הוציאה את כל כעסה עליה, על ילדה צעירה, כל כך יפה, כל כך תמימה. היא בכתה אבל לא יכלה לעשות כלום. לפני צילום התמונה היא ניגבה את דמעותיה ואת הדם מהחתך בשפתיה. אם לומר את האמת, הרגשתי כאילו מכים אותי, אבל לא יכולתי להתערב. זה היה מסוכן עבורי, אף פעם לא יכולת להגיד כלום”.

 

“בת ה-14 נרצחה שלושה חודשים לאחר שתועדה בתצלום המקפיא. היא אחת מ-230,000 הילדים שנרצחו באושוויץ, שם תוחלת החיים הייתה כמה חודשים לכל היותר. לא ידוע בדיוק כיצד היא מתה, אם בעבודת פרך, מחלה, ניסוי מחריד או כל אחת מאינספור שיטות הרצח האחרות שעמדו לרשות הנאצים.”

 

צ’סלבה צולמה פעמיים, במרווח של דקה. התמונה מצד שמאל צולמה מיד כשהיא הוכנסה לחדר. התמונה מצד ימין היא התמונה ה”רשמית”, שצולמה אחרי שצ’סלבה קשרה צעיף לראשה המגולח, מחתה את דמעותיה וניגבה את הדם שזלג משפתיה בעקבות המקל שהוטח בה על ידי הקאפו.

 

אני ממש לא בטוחה שאצליח להעביר את תחושתי. אבל אנסה.

אני מדמיינת בעייני רוחי את השתלשלות האירועים הללו. הקאפו, המקל, הנערה, הצילום… זה קורה מהר מאוד. אבל יש רגע שבו הכל נעצר וקופא, ואין לפני ואחרי, והכל נעלם ונשמטת תהום… זה הרגע שבו היא דומעת. היא דומעת לאף אחד. הדמעות שלה הן לא ניסיון לבטא החוצה רגש. הן לא כלי לביטוי עצמי של כאב. הדמעות שלה נובעות מתוכה אל תוכה. הן עץ שנופל ביער שאין בו איש. לדמוע בתוך יער שאין בו איש, זה הדבר העצוב והתהומי ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי.

 

צ’סלבה מוחקת מיד את הדמעות ואת הדם משפתיה, ואני מפרשת את זה כאקט של צניעות. צניעות במובן העמוק והקיומי של הביטוי, כפי שהרב שג”ר מדבר עליו, וכפי שניסיתי להעביר בספר “מה את מבקשת”. הכאב של צ’סלבה הוא כאב קדוש ולכן הוא לא יכול, קטגורית, להיראות בעין. הדמעות שזולגות על לחייה והדם שזב משפתיה, הם החצנה של אינסוף כאב שאין לו סוף, ובמובן הזה, היותם ניתנים לצפייה, לתפיסה, לפירוש ופיענוח, הופכת אותם לאקט של חילול. 

לפי הרב שג”ר, הצניעות מגוננת על האינסוף מפני הפיכתו לאובייקט של התפיסה שלנו. לכן הצניעות שייכת למישורים של קדושה וחילול. המבט של הזולת מעמיד את הקדוש בסכנת חילול, בסכנה של הפיכתו ל”סתם”, למוכר, ידוע, מובן, מוכל-עד-הסוף. (לכן, אם אנחנו מעוניינים שהמיניות בחיינו תהיה שייכת לתחום הקדושה, נצטרך בהכרח להגן עליה מפני המבט. לא רק כי המבט “מחפיץ”, אלא כי המבט הופך אותה ל”חול”. ‘מיניות קדושה’ מחייבת צניעות, אין קדושה ללא צניעות).

צ’סלבה לא ידעה זאת, אבל האמת היא שהיה איש ביער שלה. איש אחד בלבד, הצלם. הצלם “ראה” אותה במובן העמוק של הביטוי. בחוויה שלי, הוא הצליח לראות אותה מבלי לחלל. הוא הצליח להנכיח את הקדושה, להצביע על קיומה, לרמוז אודותיה, מבלי לפוגג אותה. (בדיוק כפי שעושה הבגד הנשי הצנוע בגישת ה”רמז” שפירטתי בספר).

הפער הלוינסי הזה שאנחנו צריכים לשמור בינינו לבין אינסופיותו של הזולת, הוא שיעזור לנו לבכות מתוך הזדהות עם האחר, מבלי שזה יהפוך לנרקיסיזם. לאהוב את אהובנו או אהובתנו, מבלי שזה יהפוך ל”ניצול האחר לצרכי האושר שלי”. להיחשף בפני האיש שכרתנו איתו ברית, מבלי שזה יהיה “לא צנוע”. (הרב שג”ר כותב על הלכות טהרת המשפחה, ככאלו שמכוננות פער מובנה בין האיש לאישה, וכך מסייעות בין השאר להימנע מהכשלים הללו).

 

מזה 10 שנים שאני מלווה נפגעות פגיעה מינית. כבר שנים שעולה בי אותה התחושה, שהכאב של הנפגעת הוא “קדוש”. לפעמים אני אומרת לה את זה, בשקט, בלחש… “הכאב שלך הוא הדבר הכי קדוש, הכי טהור”… ולפעמים היא ממש מתפלאת. בחוויה שלה, היא הרגע סיפרה את האירוע ה”טמא” ביותר. איך אפשר לשוחח עליו במונחים של קדושה. לא תמיד הצלחתי להסביר…