כאב הרסני
אוריה מבורך
***טריגר פגיעה מינית***
כש”שיח ההשגבה” ו”שיח האדישות” מולידים ביחד מפלצת.
פוסט של אישה מדהימה בשם ירדן סאטיה מופץ בימים האחרונים ומחולל סערה בקרב קהילת ה”מיניות המקודשת”. באומץ עצום ונדיר, ירדן חושפת פגיעות מיניות שעברה תחת חסותן המתעתעת של סדנאות מיניות ו”ריפוי”. אני רוצה לדון במשמעות של הסיפורים שלה מזווית אחרת ממה שראיתי עד כה.
ראשית, כמה קטעים מתוך הפוסט של ירדן סאטיה:
אל המטפל הראשון הגעתי בגיל 22, להכרות ראשונה עם עולם המיניות. הוא אמר שזה טיפול “חוויתי”. הוא לא בדק שום רקע עלי ועל החיים שלי. בתחילת הטיפול הוא כאילו לימד אותי להגיד “לא” (רק שיש הבדל גדול בין לומר “לא” כשאת לבושה על הכורסא, לבין לומר “לא” כשאת ללא בגדים, חשופה ופגיעה על מזרן. את זה, בתור מטפל, הוא לא הבין).
אחר כך עשינו טקס השלת בגדים (כבר בשלב הזה הייתי מנותקת ולא מבינה מה קורה), אחר כך הוא עשה לי מסאג’ אירוטי שמהלכו הוא קיים איתי יחסים, ולבסוף הגדיל לעשות ואמר לי ש”זה טיפול מיוחד שהוא נותן רק לחברות”. יצאתי משם מנותקת ומעורפלת. לקח לי חמש שנים (!) להבין שנפגעתי שם.
המטפל השני ליווה אותי ואת בן הזוג שלי (היינו בני 22-23). […] הגעתי אליו לריטריט “ריפוי מיני” שהוא הנחה. הייתי מנותקת לחלוטין. לא רציתי להיות בלי בגדים מול כולם. לא רציתי לבצע מעשים מיניים ואינטימיים מול כולם, אפילו שכולם עשו את זה ביחד איתי. אבל זרמתי עם זה, כי הוא אמר שזה חשוב ש”נענג” את עצמינו ביחד ונתפשט כי זה “שער חזק לריפוי”. והכי גרוע – משהו שאני מרגיש לגביו שלל רגשות זוועה – הייתי צריכה לעשות משהו לאשה כלשהי בקבוצה שהגיעה מתוך מצוקה של קושי רגשי ופיזי להרגיש דברים.
לטענת אותו מנחה הסיבה לכך היא משום שהיא פוסט-טראומטית, ולכן היא לא מרגישה כלום, פיזית ורגשית. אני מרגישה נורא ואיום ששיתפתי פעולה עם הדבר הזה, יש בי אשמה גדולה ופחד שהרסתי לה את החיים. ששיתפתי פעולה עם האג’נדה של אותו מטפל שהיה נחוש לגרום לה “להרגיש” ואני הייתי הכלי שדרכו היא צריכה להרגיש! הרגשתי מחוללת ומחוללת. לקח לי חמש שנים להבין שנפגעתי.
[…]
יודעים כמה כסף צריך לשלם בשביל להיות מטפל מיני, סליחה “מנחה” מיני, בקורס הנחשב של המנחה הנחשב? רק 34 אלף שקל וזה שלכם. תוך שמונה חודשים אתם מנחים בעלי הסמכה לגעת באיברים אינטימיים של המטופלים שלכם וכמובן להנחות קבוצות המוניות של אנשים להתפשט ולגעת אחד בשניה. אין צורך בידע מקדים או משלים, כולם יכולים לבוא ללמוד ולסיים בתור מטפלים מן המניין.
[…]
סיפור שלישי. אל המורה השלישי הגעתי בגיל 26 אחרי קשר מתעלל מאוד בו עברתי טראומות קשות והתעללות מינית. ידעתי שאני צריכה עזרה, לכן דיברתי איתו, סיפרתי לו מה קרה והוא הזמין אותי לריטריט ריפוי מיני בחו”ל. נסעתי לשם כשאני ל-א יכולה בשום אופן להינגע על ידי גבר – אפילו לא בזרוע – בלי לקפוא.
כשעליתי בריטריט וסיפרתי את הסיפור שלי לכל הקבוצה הוא עצר אותי אחרי כמה משפטים ואמר לי שאני “קורבנית מידי” ושאני “יותר מידי בסיפור” ואם אני רוצה לרפא את עצמי אני צריכה לצאת מהסיפור: “תסכימי לעצמך לשחק ולהנות, תשתחררי”. ברור! חשבתי לעצמי, אני לא קורבן! אני רוצה לצאת מהסיפור! ומאותו רגע הסכמתי לעצמי “לשחק” עם גברים אחרים, רק בשביל שהוא יראה אותי ויאשר שאני תלמידה טובה. ילדה טובה.
בסוף הריטריט הוא הזמין אותי למפגש מיני בחדרו בבית המלון שלו. כמובן שהגעתי, הוא המורה הגדול והחכם שהנחה עכשיו 50 איש במשך שבוע – הוא רוצה אותי! בוודאי שאבוא. לא נהניתי והייתי מנותקת לחלוטין במפגש הזה, אבל היי, המורה התייחס אלי.
אחר כך הייתי אסיסטנטית שלו בסדנאות “ריפוי מיני” אחרות בארץ וגם בקורס שנתי. בכל הסדנאות וגם מחוץ לסדנאות נשמר קשר מיני וכאילו חברי. מעולם לא הייתי מעוניינת בו כאדם אלא רק באישור שלו כדמות סמכות ובקרבה שלו, כי בתוכי הרגשתי ריקה והייתי צריכה מישהו גדול שיגיד לי שאני טובה.
בקורס השנתי שלו התפרצה לי פוסט טראומה ובתהליך הדרגתי הפסקתי לתפקד. מאסיסטנטית-על הפכתי לשבר כלי. אותו מורה, שכבר לא היה לו צורך בי, התפרץ עלי מול כל שאר האסיסטנטים ואמר “אני לא אבא שלך, אני לא חבר שלך, אני לא אהוב שלך ואני לא מטפל שלך, אם את אמורה להיות אסיסטנטית, תיהיי אסיסטנטית”.
הוא בלבל אותי ועיוות שוב את תפיסת המציאות שלי מאחר והשימוש שלו בסמכות שלו עלי, ויצירת ערבוב חולני בין מורה, מטפל, חבר, אהוב, העלה את השאלה – מי אתה בשבילי? והוא תקף אותי והשפיל אותי לנוכח הבלבול הפנימי שלי. כשאני חסרת אונים ובהלם בחרתי לשתוק. מאותו הרגע נשמרתי מפניו. פחדתי ממנו וראיתי איך הוא מנסה לצוד את חברות שלי לכתה. ראיתי איך הוא עובר אחת אחת שהיה מעוניין בה ומנסה לנכס אותה לעצמו בפיתוי ומקסימות.
[…]
וכך, כאשר אותם נשמות פצועות ואבודות מחפשות מזור וריפוי אמיתי בבגרותם, רוצים באמת לחיות חיים עצמאיים, מחוברים, פתוחים ואוהבים, הם מגיעים לקהילת המיניות המתענגת ורוצים מאוד להיות חלק, רוצים מאוד להיות פתוחים כמוהם ואוהבים כמוהם. וכמובן, לא רוצים להיות קורבנות יותר כי שם “ קורבן” זו מילה גסה.
[…]
אני יוצאת נגד עולם המיניות ה”מקודשת” ואומרת בפה מלא – נפגעתי. אני קורבן. נפגעתי מארבעה “מטפלים” או “מנחים” מפורסמים מאוד בקהילה הזאת לאורך שמונה שנים. אלה אנשים שעושים המון כסף ומנצלים מלא אנשים מידי יום במסווה של ריפוי, אור, אחדות ואהבה.
בתוך הקהילה הזו יש בקשה קולקטיבית שחוזרת על עצמה שוב ושוב – שהקורבן ייקח אחריות אישית על החוויה שלו ויצא מעמדת הקורבן ויהיה אחראי למציאות חייו. “מעמדת הקורבן לבורא מציאות” נאמר לי בכמה וכמה סדנאות בהם הייתי טרף לדינמיקה מסוכנת בה למנחה מותר לשכב עם המשתתפים (כל עוד זה בהסכמת כל המנחים בסדנה כמובן).
ואני שואלת או מבקשת לדעת – מה עם אחריות הדדית? למה אף אחד לא מבקש מהפוגע לקחת אחריות אישית? למה הוא לא יכול לקחת אחריות אישית על החלק שלו במשולש? כי כל המנחים סיכמו שזה בסדר שאותו מנחה ישכב איתי?! אז אני היא זו שצריכה לקחת אחריות ולצאת מהקורבנות?
בשביל שאני אקח אחריות, מי שנמצא איתי בסיטואציה מתבקש גם לקחת אחריות. ובכל פעם שביקשתי מהאדם שפגע בי לקחת אחריות נפנפו אותי או שאמרו לי במילים יפות שמתיימרות לקחת אחריות – שאני היא בעצם האחראית היחידה למצבי והוא רק “אדם מדהים שמציל אנשים” – ממש במילים האלה.
אדם מפותח (כזה שטוען שהוא מטפל, או מנחה אנשים למודעות וריפוי) הוא זה שמסוגל לעמוד נוכח מול העובדה שהפעולות שהוא עשה פגעו, יצרו כאב, אצל מישהו אחר. גם אם הוא לא התכוון, גם אם בעולם שלו אותן פעולות מותרות ולגיטימיות, אדם מפותח ואחראי עומד מול הפגיעה שגרם לאדם אחר ונותן לעצמו להרגיש את הכאב של הנפגע ואת הכאב והצער שלו על כך שפגע. מבקש סליחה ושותק.
את זה, מעולם לא קיבלתי.
ברור לי שלא כולם בתוך העולם הזה הם כאלה. ברור לי שיש יוצאים מן הכלל וגם אני בעצמי חוויתי גם חוויות טובות לאורך השנים. אבל החוויות האלה הם כלום ושום דבר לעומת הפגיעות שחוויתי. […] הקהילה הזו עיוורת לעצמה, עיוורת לכמות הפגיעות שנעשות בתוכה ואף אחד לא לוקח אחריות. משאירים את הנפגעים להתמודד לבד עם פגיעות שנעשות במקום שאמור להיות הכי קדוש ומוחזק ומתברר כאפל ופוגעני.
עד כאן דבריה של ירדן סאטיה האמיצה.
אני פשוט מודה לך ירדן, על הדוגמא שאת משמשת כאן לאינספור נשים שנפגעו ולא מעזות לספר בפנים גלויות על הפגיעה שעברו, פגיעה שיש בה אלמנטים רבים של האשמה עצמית ו”למה לא תפסתי את זה בזמן”, ולכן, כשמספרים עליה בפנים גלויות, חשופים להאשמות כאלה גם מצד הסביבה. תודה לך ירדן על הדרך שאת סוללת, גם לנפגעי פגיעה מינית, וגם לנפגעי ונפגעות הפרקטיקה של “מיניות מקודשת”.
וכעת כמה מחשבות שלי…
שמתי לב שאנשים לוקחים את הסיפור של ירדן לדיון על עולם הטיפול. כידוע, עולם הטיפול האלטרנטיבי לא מוסדר בחוק ועלול למשוך אליו שרלטנים. אנשים רבים מזדעזעים מהסיפורים של ירדן, ומגיעים אל המסקנה (הנכונה כמובן), ש”מיניות מקודשת זה תחום פרוץ, צריך לבצר אותו, למסד אותו ולפקח עליו”.
אבל אני רוצה לקחת את זה למקום אחר. הפגיעות שירדן מספרת עליהן הן ייחודיות. לא מדובר במקרה של אנס המתנפל על קורבנותיו באישון ליל, אלא בפגיעות ששייכות לעולם הגזלייטינג.
אם אתם לא מכירים את המושג, “גזלייטינג” הוא מצב שבו התוקף מייצר תודעה כוזבת אצל הקורבן, כאילו הכל בסדר והקורבן אשם בכך שהוא מדמיין שכביכול פוגעים בו. בכך התוקף משיג שוב ושוב “שיתוף פעולה” מצד הקורבן.
כדי שאישה תחווה פגיעות כל כך חמורות כ”התרחשות לגיטימית”, צריכות להתקיים הנחות יסוד שמאפשרות אותן. הנחות יסוד מהתחום ה*פסיכולוגי* יכולות להיות כמו: “אני לא מבינה, השיפוט שלי לקוי, אני ביקורתית מדי, כדאי לי להשתיק את הביקורת שלי כלפי המטפל ופשוט להאמין למה שהוא אומר”. אלו הנחות יסוד שרק מעט אנשים שותפים להן, ולכן *לכאורה* רק מעט אנשים עלולים להיפגע מגזלייטינג מיני.
אבל זו טעות לחשוב כך. מה שקרה לירדן הוא לא רק אירוע פסיכולוגי, אלא אירוע תרבותי.
גזלייטינג הוא מושג ששייך לתחום הפסיכולוגיה, וככזה, חושבים עליו בדרך כלל כמשהו שמתרחש בין שני אנשים פרטיים: תוקף וקורבן. בדרך כלל מזהים את הבעיה בשילוב של תוקף מניפולטיבי ומותקף שיש לו תכונות אישיות שהופכות אותו לקל לניצול.
אני חושבת שזו לא כל התמונה. אני רוצה לחשוב על הסיפור של ירדן לא רק מהכיוון הפסיכולוגי, אלא מהכיוון של ביקורת תרבות היומיום. ביקורת תרבות היומיום, או בכינוי השני שלה, “ביקורת שיח”, מרחיבה את המבט מעבר לשני אנשים פרטיים, ומתבוננת בתרבות, בחברה, בשיח שמכונן את הסיטואציה בין שני האנשים הפרטיים הללו.
ביקורת תרבות היומיום תשאל: מה השיח שמאפשר את הסיטואציה החולה הזו, ונותן לה מובנות, מאפשר לה “לעבור מסך” בנפש שלנו, כאילו היא לגיטימית. הפגיעות שירדן מתארת היו יכולות להתרחש שוב ושוב, משום שהן נעטפו במעטפת של “שיח” שהכשיר אותן. תחת המעטה של שיח המיניות ה”מקודשת” ירדן איבדה את החירות הפנימית שלה, ובחרה באופן נטול-בחירה, להשתתף בפרקטיקות שפגעו בה.
אני מזהה בטקסט החשוב של ירדן, שני שיחים שפועלים במקביל: שיח ההשגבה ושיח האדישות. בספר שלי “מה את מבקשת” אני מביאה הגדרות ודוגמאות רבות לשיחים הללו, וכאן אכתוב בקצרה:
שיח ההשגבה סבור שמיניות בהסכמה בין שני אנשים שלא מכירים זה את זה, היא “נשגבת” “עמוקה” ו”רוחנית”, גם מבלי שיתקיים שום תנאי של קשר זוגי או רגשי ביניהם. בספר אני מביאה את “המיניות המקודשת” כדוגמא לשיח הזה.
שיח האדישות סבור להיפך: מיניות איננה גבוהה, וגם איננה נמוכה, אלא “לא ביג דיל”. אין צורך לעשות עניין ממיניות. צריך להתייחס אליה כמו אל אוכל טעים, או כמו בעלי חיים שפורקים צרכים אינסטינקטיביים של הישרדות.
בעיקרון, שיח ההשגבה ושיח האדישות לא אמורים ללכת ביחד, משום שהם סותרים באופן שאי אפשר ליישבו בשום צורה. אך כמו שאני גם מראה בספר, כשמדובר ב”שחרור מיני”, כל ההצדקות כשרות. לכן פעמים רבות אנשים יכולים להשתמש בהצדקות של שיחים שונים וסותרים, כדי להכשיר את אותו מעשה, של מיניות “חופשית”.
אדם יכול לומר “המיניות שלי היא האומנות שלי, כוח היצירה שלי, העולם הרוחני שלי, ותפסיקו כבר לעשות מזה עניין גדול, זה כולה מיניות” (מקווה ששמתם לב לסתירה כאשר השגבה ואדישות משמשים בעירבוביא).
בסיפורים של ירדן, שיח ההשגבה הוא זה שמכשיר את הסיטואציה מלכתחילה: אנחנו לא באים לכאן כדי להתנהג כמו חיות, להיפך, אנחנו באים לכאן לצורך “ריפוי” “טיפול”, “עונג רוחני”, “מקודשת” (או כל מושג רעיל אחר שתבחרו…) אבל כשירדן לוקחת את החוויה המינית *ברצינות*, חווה אותה בתור *ביג דיל מאוד גדול*, ולוקחת אותה למקום הבאמת עמוק שאליו היא אמורה לחדור, היא נפגעת. ובצדק.
וכשהיא מנסה לומר על כך משהו למישהו, שיח האדישות מתגייס מיד למשימה וממטיר עליה את שלל הסיסמאות כמו “תשתחררי” (או במילים אחרות: אין צורך להיות עצורים, זו לא חוויה כבדה ועמוקה, מדובר במשהו קליל שמצריך בסך הכל הרפיה שטחית שמספיק לומר עליה “תשתחררי” ואנשים משתחררים מיד), “את בסך הכל אסיסטנטית, אני לא אבא שלך ולא המאהב שלך” (או במילים אחרות: נכון שאני שוכב איתך כל הזמן, אבל אין פה שום דבר עמוק, לא נוצרה בינינו שום זיקה בעקבות המפגשים המיניים שלנו), “אין דבר כזה קורבן” (או במילים אחרות: המיניות היא לא משהו שניתן באמצעותו לפגוע בזולת. אם מישהו הכין לך פסטה עם רוטב לא טעים ואת נפגעת, זו אחריותך ובעיה שלך. המיניות היא לא יותר מפסטה).
וכמובן- עצם היכולת להפוך להיות “מטפל מיני מוסמך בשיטת המיניות המקודשת” תוך מספר מצומצם של מפגשי הכשרה ומבלי שהמטפל יצטרך לקחת הדרכה קבועה (כפי שפסיכולוגיים עושים), מעידה באופן שהוא כמעט מגוחך, על כך שאנחנו לא מדברים כאן על דבר עמוק, נשגב, רוחני, שמצריך תהליך אדיר ומפרך כדי להגיע אליו (ולא רק כמה עשרות אלפי שקלים פנויים בעו”ש), אלא על משהו הרבה יותר קליל ו”לא ביג דיל”.
אני כואבת באופן שאני לא מצליחה לתווך במילים, את התרבות המקוללת של שיח השחרור המיני, שבעטייה כל כך הרבה אנשים ונשים נפגעים. שיח ההשגבה ושיח האדישות הם פושעים. זו לא רק אנקדוטה אינטלקטואלית. מדובר בפשע.
לסיום אספר לכם שמישהו יקר שלח לי את הפוסט של ירדן, וסיפר לי שהוא מכיר באופן אישי בחור שנפגע מסדנא כזו, ברמה של צלקת נפשית שלא מגלידה כבר 6 שנים. הבחור ההוא, חבר שלו, השתתף בסדנא כזו של מיניות פומבית “מקודשת”, והתבקש לבצע משהו שהוא מראש ביקש שלא יבקשו ממנו, כי יש לו גבולות. בזמן אמת, כשהוא התנגד לבצע את המעשה המיני הזה, הוא זכה ללחץ קבוצתי עצום, על כך שהוא עושה עניין ממשהו שלא צריך לעשות ממנו עניין.
ככה זה, כשמיניות היא מקודשת. אי אפשר לעשות ממנה עניין. עד כמה שידוע לי, הבחור הזה לא עבר פגיעה מינית, ואין לו תכונות אופי שהופכות אותו ל”קל לניצול”. לא ניתן לפטור את הסיטואציה רק באמצעות הפירוש הפסיכולוגי הרגיל של גזלייטינג. אם כבר, יש כאן גזלייטינג תרבותי. כל אדם ששיח ההשגבה ושיח האדישות מדברים אליו, עלול למצוא את עצמו קורבן של התרבות הזאת. שיח ההשגבה ושיח האדישות נפוצים מאוד. אני לא רוצה לחשוב כמה קורבנות נוספים של השיחים הללו, מסתובבים בינינו.